ב"ה יום ראשון, ב' תשרי תשפ"א | 20.09.20
והחליל מכה לפניו ■ פרק הגות לחג הביכורים

מאמר תורני ומעמיק לרגל חג השבועות, מאת אשת החינוך הגב' רבקה ערנטרוי מקראון הייטס, המבוסס על תורתם של רבותינו נשיאינו זי"ע - מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא >>>
גב' רבקה ערנטרוי, קראון-הייטס
איך דילגו להן אצבעותיה של הנגנת על הקלידים בקלילות שכזו והצלילים העליזים פצחו מתוכם עת התניעה במרץ את המפוח שבאקורדיון המוזהב שלה.

והמקצב המוזיקלי החולף הזה, הצית בליבותינו התמימים את משובת הילדות...

ואיך דילגו עלינו שנות העלומים ונערותינו והפכנו לפירות מבכירים, בשלים ובוגרים וטרם התנצחנו על ה"תום" הזה ועל "האמון" הכושל וההתפתות שלנו ליפול ללוע מלכודות השבי של הפזמון "סלינו על כתפינו" ושנערם עלינו בעורמה שכזו ובהתחכמות יתר...     

ואז כשהגננת היתה מתנצחת עלינו, החילונו לנוע כשאנו רוקעים בעוצמה סוערת על רצפת הגן בדבקות שכזו מתוך תחושות כן ונאמנות וקולותינו הרועמים עד לב השמים, השתלבו להם בחדווה צוהלת בגלי המחול הסוחף.

גם צלילי המצילתיים והמשולש התלוו לתוכי ההמולה הזו והתמזגו להם בהדי הנגן של התוף המתופף ושהלמו ובקעו מתוכי דרמת הקסם שבמסע שיירת הביכורים.

ועת הרכיבו לכתפינו את טנא הביכורים המקושט בעלי נוי וכשענדו לראשנו את העטרת, זר הפרחים הססגוני, צעדנו אז ממושמעים כ"כ סביב אולם הגן סחור סחור בחרדת קודש מדקלמים ברטט את פזמון "הביכורים": "הך, הך, הך בתוף" במין טוהר ילדותי תמים שכזה ובאורח כה מושלם.

ואולם עם עת הביכורים, כשאתה מבקש לתחקר ולהתחקות ולתשאל את מקורו ומהותו של השיר ואנה הוא מוביל ומאין הוא נמשך, אתה לומד באכזבה מרה כ"כ כי מגמת הפוזה הזאת של המשורר מונעת בעיקר ע"י מרד פוליטי וחילוני.

וב"פיוט" הזה הטמיע המשורר בבני העם פירות "חילולים" תחת פירות "ההילולים" של "הלל" והודאה לה' ביום הביכורים כי הפירות שקצרנו, אכן, צלחו למרות כל מזיקי הטבע שאיימו עליהם.

אך המשורר מתנהל לו במסע המחלל את קדושת החג והוא משורר: "כרמינו מקשותינו ביכרו פירות הילולים" מבלי להזכיר כאן כלל את מציאותו של הקדוש ברוך הוא שאליו אנו מחוייבים ונושאים לו הלל.

המשורר זכה בילדותו להסתופף באווירת הקודש של ה"חדר" העברי, ובשל מניעיו האישיים הוא החליט לנטוש ולעשות בשדה קודש זה כעולה על רוחו מבלי לשמר את זכויות "היוצרים".

הוא הכליל בפוזה שלו רעיונות קסם אותם דלה מהמקורות הנאמנים של המשנה במסכת ביכורים, אך עיוות וסילף, ואת כשריו וכשרונותיו הנדירים והיצירתיים כ"כ הוא ניווט ככלי לוחמה ציניים מתנקשים בדת ישראל... במורשת היהדית וביקש "לתקן" את ניצוצות הקודש של האמונה הטהורה ואת התום והזוך היהודיים.

לו רק היה חווה בצפור נשמת הקודש שלו את הערך היוקרתי שברעיון ה"ביכורים" היה הוא נעשה אז לפרי ביכורים של תאנים וענבים מבכיר ובוגר בטנא מקושט... פרי משבעת המינים שארץ ישראל נשתבחה בהם ולא היה מוסיף תפוחים ושקדים וגורע את שאר חמשת המינים והיה "קוצר" את פירות ההשקעה שלו בעת "הקציר"...     

כי אז היו אצבעותיו מכות על נקבי החליל שלו כפי שמתארת המשנה והוא לא היה משווע למהלומת התוף שאינו מוזכר כלל במשנה... כי אז האווירה... החלל (החליל) בתוכו היה מתנהל המשורר, היה נעשה בהיר כ"כ וטהור וזך ומבזיק עד כדי סינוור והיה דומה כאילו היה "כהה". (מכה בחליל)

ואז, ביום הביכורים, הזר (הכתר) שהיה מעטר את ראשו ואת ראשיהם של כל אלו שהוא משורר עליהם, לא היה עשוי רק מפרחים או מעלי זית, אך היה זה כתר מלכותי של מהות אצילית... מעניקה ותומכת, נוצץ ומבזיק באור וזריחה שנמשך מהמעמד המזהיר שבהר סיני.

וחכמה מנצנצת זו זורה בלבב העם זיו ובהירות של מודעות ובינה ומורשת של יהדות ובני העם היו קוראים אז "נעשה ונשמע".

ואילו את העטרת העשויה מזר של עלי זית היה עונד בשירו לראש השור שצעד בקידמת נושאי הביכורים, ואת קרניו של שור זה היה מצפה בזהב בפיוטו.

עת ביכורים הוא העידן בו נעשה הנער בשל, בוגר והוא מתלווה אל השיירה העושה דרכה ההרה, מעלה בכיוון אל הכתר והוא מבקש להתחבר עם העטרת הזו ברבדי העומק הפנימיים והעצומים שלה וזאת מתוך הפנימיות שלו... מתוך נקודת האמת והעונג שלו, בבחינת "פנים בפנים".

והוא מתהל לו בדרך המנשאת ומרוממת אותו והחליל מכה לפניו.

חג שמח!
ג' בסיון תש"פ