ב"ה יום ראשון, כ" תמוז תשפ" | 12.07.20
עיר בלי זיכרון: 'ישראל היום' על חב"ד באגאדיר

במלאת 60 שנה לרעידת האדמה באגאדיר, כתבת 'ישראל היום' רונה טאוזינגר, מתארת את ישיבת חב"ד שקרסה ברעידה, מספרת על פועלו של שליח הרבי במרוקו הרב שלמה מטוסוב לחילוץ החיים וקבורת הנספים, עושה סדר בתעלומת תלמידי חב"ד האבודים, ותוהה מדוע רעידת האדמה באגאדיר בה נספו אלפים אינה נוכחת בזכרון הקולקטיבי ● אתר חב"ד-'שטורעם' מגיש קטעים נבחרים מתוך הכתבה המתפרסמת במוסף 'ישראל השבוע' ● לחצו לקריאה >>>
מערכת שטורעם
על שתי רעידות אדמה ניצבת רשימה זו. האחת נמשכה 12 שניות, באגאדיר ב-1960; השנייה נמשכת כבר 60 שנה, והיא "רעידת אדמה בגופם ובנפשם" של ניצולי אגאדיר ובני משפחתם, כאן בארץ ישראל. אגאדיר היתה עיירת קיט במערב מרוקו, לחופו של האוקיינוס האטלנטי. לפני 60 שנה בדיוק - ביום א' באדר תש"ך (29 בפברואר 1960) - נהפכה למרחב זיכרון חורבתי, כשסמוך לחצות הליל החריד רעש אדמה אדיר את העיר. ברעש החזק בתולדות מרוקו (עוצמה 6.7 בסולם ריכטר) נהרגו כ-15 אלף איש, וכ-35 אלף נפצעו. הרעש כילה שליש מהתושבים, והמיט חורבן על 90 אחוזים מהעיר.

כיום בכל מרוקו כולה כ-3,000 יהודים. באגאדיר כ-23 משפחות בלבד. אך בשנות ה-50 במרוקו קהילה עצומה של מאות אלפי יהודים. בית חב"ד הראשון בעולם הוקם במרוקו. ההיסטוריון שניאור זלמן ברגר זורע אור על הפרשה מזווית זו, בספרו "תולדות חב"ד במרוקו" (חזק, תשע"ז).

לצד הישיבה הגבוהה של חב"ד בקזבלנקה, הוקמה באגאדיר ישיבה נוספת בתנאי פנימייה לצעירים בגילי 13-7. בליל האסון קרס בניין הישיבה על תלמידיו ומוריו. היה זה הלילה הטרגי של מדינת מרוקו, של יהדות מרוקו ושל חסידות חב"ד במרוקו.
מישל חיון: "אבי, יעקב חיון, היה סוחר אמיד והשתקע באגאדיר. בן דודי, יהודה שטרית, היה רב העיר. ביתנו היה מפואר מאוד, כולל ריאד (חצר פנימית) עם מזרקות, גנים. אירועים רבים נערכו בחצר ביתנו, לרבות של מוסלמים ונוצרים. הישיבה הוקמה על מגרש בבעלות אבי, שתרמו לחב"ד. כפי הנראה במועד הרעש שהו בישיבה יותר מ-60 תלמידים (ילדי אגאדיר ישנו בבתיהם). עשרות מתוכם נהרגו".

אבלו של המלך

לאחר האסון שלח הרבי מלובביץ' את הרב שלמה מטוסוב על מנת לפקח על מלאכת החילוץ של תלמידי חב"ד, ולדאוג לקבורת המתים. מטוסוב ביקר באגאדיר פעמים מספר עד להבאת אחרון ההרוגים לקבורה ושלח תכתובות לרבי, ובהן רשימה חשובה שנתפרסמה בספרו של ברגר: "מטוסוב ערך רשימה מדוקדקת של התלמידים, שנתעדכנה על ידיו תדיר: מי בחיים. מי נפצע. מי נעדר. מי הועבר לאימוץ וכדומה. הבנתי את ערכה ולכן פרסמתיה. ואכן, מיד כשיצא ספרי, החלו להגיע פניות מצד המשפחות".

אחת הפניות הגיעה מיעל אוחנה, שביקשה לחפש את דודה, מסעוד אוחנונה, שעליו נכתב ברשימה כי הוא נעדר. ניצולים מעידים כי נותר בחיים. בהצלבה לרשימת הנספים של עיריית אגאדיר, נתגלה כי אוחנונה לא נמנה עימם; פנייה נוספת נתקבלה ממימי לוי (גיסתו של דוד לוי), המחפשת את אחיה האבוד. כך למעשה החל פרויקט לאיתור הילדים הנעדרים.

ברגר: "לאחר הרעידה שרר באגאדיר גיהינום של ממש. בהתארגנות ממשלת מרוקו הועברו לאימוץ ילדים יתומים, או ילדים שלא ידוע מה עלה בגורל הוריהם. חלקם נמסרו לבלגיה, לצרפת. ילדים אבודי אגאדיר קיימים לא רק מקרב הקהילה היהודית כמובן, אלא גם נוצרים ומוסלמים. בסופו של דבר, רוב ההורים היהודים מצאו את ילדיהם שנותרו בחיים. אך משום מה חלק מהילדים לא הוחזרו למשפחותיהם המקוריות. להערכתי, מדובר בכמה משפחות בודדות".

ברגר מזים את השמועות שלפיהן היו כביכול חטיפות של ילדים. בדומה גם מוריס אוחיון: "כפעיל 'אגוז' הורו לי לסייע בסיווג ילדים ניצולים: מי יהודי, מי נוצרי, מי מוסלמי. ארבעה ימים מיינתי ילדים, בעיקר לפי השפה וחיתוך הדיבור. שרר כאוס אדיר. ידועה ויויאן פרץ, למשל, שאומצה על ידי משפחה קתולית מבלגיה, וחיה כנוצרייה. כעבור שנים נודע לה כי אמה בחיים, והיא עלתה עימה ארצה. יש כנראה עדיין מעט ילדים נעדרים".

לאחר האסון פונתה אגאדיר משארית תושביה מפאת מחלות ומגיפות. כוחות ההצלה עמדו חסרי אונים נוכח ממדי האסון, מתנדבים יהודים הובאו לסייע בהוצאת הגופות ובהבאתן לקבורה בבית העלמין היהודי. "מלך מרוקו, מוחמד החמישי, אהב את הקהילה היהודית מאוד", מספרת סוזן מלול שניצלה בנס מרעידת האדמה, "בביקורו באוהלי הפליטים פנה ואמר: 'האבל שלכם הוא גם האבל שלי'". בתום החילוץ הורה המלך שלא לשקם את האתר, אלא לכסותו ולהותירו שומם. העיר נעתקה ממקומה המקורי ונבנתה מחדש במרחק מה. אגאדיר העתיקה היא כיום עיי חורבות ובית קברות אחד גדול.
 
רבים מהניצולים חיו את האסון שנים רבות בדממת ליבם הבוער. רעידת אגאדיר חושפת גם חוויה של מחיקה והדחקה. מדוע הושתקה בתודעה הישראלית? "כפי שבקרב ניצולי השואה היה הכאב גדול מכדי לבטאו, כך גם בקרב ניצולי אגאדיר היה קשה לעבד את האסון והיגון", משער ברגר.

אוחיון: "האגאדירים צנועים מאוד, לא הבליטו את עצמם ולא את אסונם. בנוסף עלי לומר בכנות כי ליהודי אגאדיר היה טוב מאוד. הם נקשרו לסיר הבשר, מעולם לא היתה להם נכונות לעלות ארצה. גם לאחר האסון חלק גדול עבר לקנדה, לצרפת, מעט עלו לישראל. כלומר נוצר פיזור של קהילת הניצולים והאסון לא זכה לתהודה. אמנם חלק מניצולי אגאדיר חיים כיום באשדוד, שפועלת רבות להנצחת הקהילה, אך ההתעוררות חלה רק בעשור האחרון". לכך שייכת האנדרטה באשדוד שיצר האמן והארכיטקט מוריס חיון (אחיו של מישל לעיל), וכן התוכניות להקמת מוזיאון לתולדות אגאדיר".

בהיבט הפרטי, נראה כי הניצולים חיו בשתיקה רועמת באשר רצו להנחיל חיים של תקומה ולא של חורבן, חיים של ישות ולא של אובדן. בהיבט התודעתי, ייתכן כי הדחקת אגאדיר בחברה הישראלית נעוצה גם ביחס הכולל לתרבות יהודי מרוקו. רעש אגאדיר המושתק הוא אולי חלק ממרכיבי זהות שהוחלשו בנוגע לעולי צפון אפריקה בישראל. 60 שנה חלפו מאז האסון הכבד. כמו אגאדיר עצמה עיר שנמחתה, שנים רבות מדי נמחה זכרה.
י"ד בשבט תש"פ