ב"ה יום שני, י"ח כסלו תשפ" | 16.12.19
איסורי גדילה / חלק ב'

בלילה לפני הפגישה הייתי ממש בלחץ, לא הצלחתי להירדם, ופתאום הבנתי לאן הכנסתי את עצמי, כי עכשיו אני כבר בחור בעייתי שהולך לטיפול, בזמן שלא זכור לי שעשיתי משהו רע. ועכשיו יתחילו לחפור לי, ואולי המטפל ירצה לדעת עלי הכל, ומה עם הסודות הפרטיים שלי? ● טור מטלטל, הנכתב על-ידי איש מקצוע על צניעות וחינוך מזווית של נער בן ארבע-עשרה, חובה לכל הורה לנער מתבגר ● והשבוע: מתוך חדר הטיפולים
מאת פיטשע


איסורי גדילה חלק ב' / נפשי ישובב

בפרק הקודם נחשפנו לעולמו הפנימי של נער מתבגר. בעצת המשפיע בישבה הוחלט לשלוח אותו למטפל רגשי:


הפגישה למטפל נקבעה ליום רביעי בשעה 11, המשפיע דיבר איתו ושאל אותי אם הזמן מתאים, מובן שהסכמתי, כי זה בדיוק על חשבון השיעור.

בלילה לפני הפגישה הייתי ממש בלחץ, לא הצלחתי להירדם, ופתאום הבנתי לאן הכנסתי את עצמי, כי עכשיו אני כבר בחור בעייתי שהולך לטיפול, בזמן שלא זכור לי שעשיתי משהו רע. ועכשיו יתחילו לחפור לי, ואולי המטפל ירצה לדעת עלי הכל, ומה עם הסודות הפרטיים שלי? ומה עם החלומות המוזרים? והמחשבות הבעייתיות? והמקרה ההוא בגיל 9 במכולת? ואיך יגיבו החברים כשידעו שאני הולך לטיפול? זה מתחיל להיות קצת מפחיד.

נרגעתי רק כאשר נזכרתי שהמשפיע אמר שזו רק פגישת היכרות, ואם לא ארצה, אני לא חייב להמשיך. אז מקסימום אגיע לפעם אחת, שאבא ירגע, וזהו.

ביום רביעי נסעתי לשם באוטובוס, בדרך אמרתי רמב"ם וניסיתי לא לחשוב יותר מדי. הגעתי למקום כמה דקות לפני הפגישה, ומצאתי את הקליניקה בקלות. היא ממוקמת מאחורי בניין מגורים, עם כניסה שקטה ומסודרת, הלב שלי דפק ממש, והרגשתי את הלחץ בכל הגוף, אבל התגברתי על הפחד, ודפקתי על הדלת. פתח לי אברך חייכן, והזמין אותי פנימה, לחדר קטן ויפה, ממוזג ומסודר, עם שתי כורסאות ושטיח באמצע, ציורים על היקרות, ופינת קפה בצד. הוא הראה לי היכן לתלות את הכובע, והציע תה או קפה, סירבתי בנימוס, ואמרתי שאני לא צמא. "אם עוד מעט תרצה לשתות, בבקשה תרגיש בנוח, ובכל מקרה יש לידך קנקן עם מים" ככה הוא אמר והתיישב בכורסא מולי עם כוס תה שהכין לעצמו.

ופתח "בוקר טוב, שמי מנחם, ואני שמח לפגוש אותך". התכווצתי בכורסא שלי, כי הבנתי שעוד רגע אני צריך להציג את עצמי, ואני לא יודע איך להתחיל בכלל. הוא המשיך ושאל "אתה רוצה להציג את עצמך? או לספר מדוע הגעת?" לא עניתי, אבל הוא כנראה שם לב שאני בלחץ, אז הוא אמר "זה בסדר גמור. אתה בטח שואל את עצמך מה עושים כאן? ומה זה בכלל טיפול?" אז אני אסביר.

מה עושים כאן? אפשר לדבר, ואפשר גם לא לדבר, אפשר לשחק, הנה יש כאן במדף שחמט ודמקה וקלפים מעולם הטיפול. אבל הכי נכון להגיד ש"כאן לא צריך"! לא חייבים כלום, רק אם רוצים.

ומה זה טיפול? הוא ראה שאני סקרן וגם קצת מתחיל להירגע, והמשיך להסביר. טיפול זה מקום שאדם מגיע כדי להכיר את עצמו יותר טוב, להבין מדוע הוא מתנהג איך שהוא מתנהג, מה הנפש שלנו רוצה, ומה היא באמת צריכה.

הוא שתק והתבונן בי בעיניים רכות והמתין כמה שניות, אז אזרתי אומץ ואמרתי "ת'אמת אני לא ממש יודע למה אני כאן, שלחו אותי". הוא חייך ואמר, "זה בסדר, אבל אני רוצה לומר לך משהו, הרבה פעמים שולחים לכאן בחורים בגלל כל מיני סיבות, לפעמים האבא שולח כי הבן לא קם בבוקר, או המשגיח שולח כי הבחור הפסיק ללמוד, אבל האמת היא שאין לי איך לעזור להם, כי הם לא נמצאים כאן, אתה נמצא כאן.

קיבלתי עוד אומץ ואמרתי "אז בעצם לאבא של הבחור קשה עם זה שהבן שלו לא קם בבוקר, והוא שולח את הבן שלו לטיפול, אבל אולי כיף לבן לישון עד מאוחר, ורק האבא סובל, אז מי כאן צריך טיפול? צחקנו שנינו יחד, וראיתי שהוא הבין למה אני מתכוון, ואמר, תראה, אני יודע שטיפול זה נשמע מפחיד כזה, וזה כאילו אומר שיש לך בעיה, אבל אני ממש לא רואה את ככה, ואני חושב שהמתנה הכי גדולה שאדם יכול לתת לנפש שלו, זה טיפול טוב, ולכל אדם כדאי שיכיר את עצמו, את הלב שלו, ואת החלקים הכי נסתרים בנפש, וכשאדם מביא את עצמו לטיפול, אני מאוד מתרגש בשבילו, כי זה מראה שהוא אמיץ גדול, ואוהב את עצמו ואת החיים.

ולא צריך להתבייש בזה, כי כמו שכשצריכים עזרה בגוף הולכים לרופא, אז כשמבקשים עזרה בנפש הולכים לרופא של נפש, שנקרא 'מטפל רגשי', שלמד ויש לו את הידע והכלים להבין את הנפש.

אז עכשיו אתה כאן, ולא אבא או המשפיע, והשאלה היא, מה אתה רוצה שנעשה כאן, ומה לך חשוב?

היה לי קשה אבל אמרתי "יש לי משהו לספר אבל אני מתבייש בזה", והוא ענה, "זה בסדר גמור, וחשוב לי להגיד לך, שאל תגיד שום דבר שאתה לא רוצה או לא מוכן עדיין, תהיה קשוב ללב שלך, ותגיד רק מה שאתה מרגיש שזה נכון לך, ואתה בטוח עם זה. ועוד משהו חשוב, מה שאתה אומר כאן, נשאר כאן! אני לא יכול ואסור לי להוציא מכאן שום דבר ממה שקורה כאן. אתה - יכול לספר מה שאתה רוצה, ולמי שאתה רוצה, אבל לי - כמטפל יש אתיקה שמחייבת אותי לשמור עליך ועל המידע שלך. המשגיח שלך כבר מכיר אותי, ויודע שאני לא משתף מידע, וגם אם אבא ידבר איתי, אגיד לו שכל הכבוד לו שהוא מאפשר לך את הטיפול, אבל זה מקום פרטי שלך, וחוץ מאמירה מאוד כללית, אני לא יכול להגיד כלום, וכמובן אחר כך אספר לך שהייתה לנו שיחה". מאוד נהניתי לשמוע את זה.

אז אולי תרצה לספר משהו על עצמך? ממש באופן כללי?, הוא שאל בעדינות, וסיפרתי לו קצת על מקום מגורי, על החברים שלי, על הישיבה, הוא ביקש לדעת אם יש לי תחביבים, הוא גם שאל כל מיני שאלות מוזרות כאלה של מטפלים, כמו "מה היה הכי מיוחד בך כילד? מה החברים הכי אוהבים בך? איזה מאכל הכי מזכיר לך את הילדות? והכי מוזר היה, "אם יכתבו ספר על החיים שלך, מה יהיה שם הספר?"

הייתה שיחה נעימה כזו, ושכחתי בכלל למה הגעתי, לא ככה דמיינתי טיפול, והרגשתי עכשיו יותר בנוח, "אז מה עושים עכשיו?" שאלתי. והוא ענה "אנחנו לקראת סוף הפגישה, ואני רוצה לשאול אותך איך אתה מרגיש עכשיו? ומה הכי בולט לך כרגע?"

"קצת יותר רגוע, אבל עדיין חושש וקצת מבולבל, והכי בולט לי זה שעדיין לא סיפרתי מדוע הגעתי"

וזה בסדר בשבילך? הוא שאל. "ת'אמת, דווקא כן" עניתי וחייכתי, ומזגתי לעצמי כוס מים. "אז איך מתקדמים?", והוא ענה "ראשית אני רוצה להודות לך שהגעת לפגישה, ואני מציע לך לא להחליט עכשיו, אלא ללכת עם זה כמה ימים, ואם אתה מרגיש בתוכך, שזה היה טוב עבורך, ואתה מעוניין בפגישה נוספת, תיצרו קשר, ונקבע, בכל מקרה אני מתכוון לדבר עם אביך, ולספר לו שנהניתי לפגוש אותך, ואני מרגיש שאתה בחור אמיץ ורציני, אוקיי?"

אמרתי, תודה ויצאתי מהחדר אל הרחוב הקר.

אז אמנם לא קיבלתי תשובות לשאלות שלי, אבל לפחות במקום להרגיש "בעייתי", אני מרגיש "אמיץ" וזה כבר נעים לי.
שבוע הבא אספר לכם אם בחרתי לחזור אליו לפגישה נוספת.


(מייל המערכת, לתגובות שיעוברו לכותב הטור:
ganisrael5777@gmail.com)


כ"ו בחשוון תש"פ