ב"ה יום שלישי, כ"א חשוון תשפ" | 19.11.19
בראשית - רוחו של משיח
הרב אלי וולף

ב"שבת בראשית", אנו מברכים את חודש מר-חשון, החודש של שגרת היום-יום, העבודה בעולם הגשמי הירוד.
במהלך חודש תשרי היינו מרוממים מחיי היום יום, בחודש זה הקב"ה מחל וכיפר על הכישלונות שהיו לנו במהלך השנה החולפת, וכדברי המדרש על מעלת חודש תשרי (ויקרא רבה כט, ח), שהשם "תשרי" הוא מלשון "תשרי ותשבוק ותכפר על חובי עמך", הקב"ה מתיר, ועוזב ומכפר על כל החובות שלנו –
ו"שבת בראשית", היא המעבר בין "תשרי", ל"מר-חשון", בין ההתעלות הרוחנית אל הירידה אל הגשמיות. שבת בראשית היא תחילת העבודה של "ויעקב הלך לדרכו", יעקב, עם ישראל, יוצא לדרך, בחיי שגרת העולם הזה.
כיון שזהו המצב בו עומדים כעת, הרי שבפרשת בראשית ישנה הוראה, ולא רק הוראה, אלא גם נתינת כח, לעבודה הניצבת בפנינו - עבודת "ויעקב הלך לדרכו", העבודה בעולם הגשמי.

*

בתחילת פרשת בראשית כותבת התורה (בראשית א, ב): "והארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום, ורוח אלקים מרחפת על פני המים".
בפנימיות התורה על פסוק זה מובא, שארבע הלשונות: "תהו", "בהו", "חושך", "תהום" – מרמזים על ארבע סוגי ה'קליפות'.
הנביא יחזקאל מתאר במחזה המרכבה העליונה שהוא ראה (יחזקאל א, ד): "וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון, ענן גדול, ואש מתלקחת, ונוגה לו סביב".
מבואר על כך שהביטויים הללו הם רמז לארבע סוגי 'קליפות': שלוש מהן הינן "ג' קליפות הטמאות לגמרי" - "רוח סערה", "ענן גדול", "אש מתלקחת", הן קליפות ירודות ביותר שאין בהן טוב כלל, ואילו "ונוגה לו", הינו "קליפת נוגה", המעורבת מטוב ורע.
'שלושת הקליפות הטמאות לגמרי', מחמת העובדה שהן רע גמור והן מקור החיות של כל הדברים השליליים שבעולם הזה - אין בכוחו של היהודי לברר אותן, עליו להתעלם מהן, או לבטל אותן, ובאופן כללי, רק לעתיד לבוא, בביאת המשיח, כאשר יקויים היעוד "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", אזי יהיה התיקון שלהן.
לעומתן, 'קליפת נוגה', היא החיות של כל הדברים המותרים בעולם הזה שיש בהם ניצוץ אלוקי חיובי, ותפקידו של האדם הוא לחפש את הטוב שבהם, להשתמש בדברי העולם לצורכי עבודת ה', ובזה הוא מפריד ומרומם את הניצוץ האלוקי, הטוב, מן הגשמיות, הרע.
כך גם הפסוק בפרשת בראשית, "והארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום" – מרמז, כאמור, על ארבע סוגי קליפות אלו, הנמצאים בעולם זה, "והארץ", שנברא בששת ימי הבריאה.
ובהמשך לתיאור מזה, ממשיך הפסוק וכותב: "ורוח אלקים מרחפת על פני המים".
אומרים על כך רז"ל (בראשית רבה ב, ד. ח, א): "זה רוחו של מלך המשיח", גילוי אלוקי נעלה ביותר.

*

רצף הדברים בפסוק, הכורך יחד עם שני החלקים, מחד: "והארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום", קליפות נחותות וקשות ביותר, ומאידך, הגילוי האלוקי הנעלה והמרומם ביותר: "ורוח אלקים מרחפת על פני המים", הגילוי של "רוחו של מלך המשיח" –
מהווה מסר ועידוד, שלמרות שהעולם נראה כה שלילי וירוד, חושך רוחני, עולם של קליפות בכלל, וג' קליפות הטמאות לגמרי – עלינו לדעת שכבר מאז ומקדם ישנו "רוחו של מלך המשיח", ותפקידנו הוא רק לגלות אותו. אין צורך ליצור אותו, הוא כבר קיים, רק נדרש להביא אותו לידי גילוי.
בדומה למובא במדרשי חז"ל (איכה רבה א, נא), שרגע אחרי חורבן בית המקדש "נולד מושיען של ישראל", יחד עם החושך הנורא של החורבן, ישנו כבר אור הגאולה,
כך גם יחד עם בריאת העולם, ויחד עם ההודעה על הקליפות הקשות – ישנו כבר "רוחו של משיח", ועלינו רק להביאו מן ההעלם, שהדבר יהיה מואר.
רעיון זה בא לידי ביטוי בכך, שהפסוק הבא מיד לאחר "ורוח אלקים מרחפת על פני המים" - הוא הפסוק "ויאמר אלקים יהי אור, ויהי אור".
"אור" הוא גילוי, והמדובר בפסוק זה הוא לא על אור רגיל, אלא כמובא בחז"ל (חגיגה יב) "אור שנברא ביום הראשון, וגנזו הקב"ה לעתיד לבוא" – זהו האור של "רוחו של מלך המשיח".

*

הדרך לגלות את האור הזה, היא על ידי התורה, וכמובן מדברי המדרש (בראשית רבה ב, ג): "יהי אור – זה אברהם".
אברהם אבינו החל את "שני אלפים תורה" שמתוך ששת אלפי השנים של קיום העולם, "שני אלפים תהו, שני אלפים תורה וכו'". אברהם אבינו החל להאיר את העולם באור התורה, "יהי אור, זה אברהם".
על ידי לימוד התורה, שהחלה על ידי "זה אברהם", מגלים את האור שנברא ביום הראשון" יהי אור", נביא לידי גילוי את "רוחו של מלך המשיח".

*

פסוקים אלו מהווים עבורנו הוראה בעבודתינו בעולם הזה.
אדם עלול לחשוב, כיון שהחושך של העולם הגשמי הינו כה גדול, אזי לא ניתן להתחיל להאיר את העולם עם מלא עוצמתו של האור, אלא יש להאיר אותו מעט מעט, אור מוגבל, בהתאם לנתוני הזמן או המקום בו נמצאים,
תחילת פרשת בראשית מורה לנו, למרות שנמצאים רק בתחילת העבודה, זה עתה מתחילה העבודה של שגרת השנה, הירידה לחודש מר-חשון, העולם במצב של "תהו ובהו וחושך על פני תהום", עולם של "קליפות'' – מתחילים מיד עם האור הנעלה ביותר "רוחו של מלך המשיח", מגיעים עם אור כה נעלה, שהעולמות אינם יכולים להכיל אותו. בנפש האדם – זו נקודת פנימית הלב של היהודי, שעוצמתה כה גדולה, עד שהיא חזקה יותר מכל ההסתרים וההגבלות של האדם או העולם.
ויתרה מזו, למרות שזהו מצבו של העולם, אנו מכריזים וקובעים "יהי אור". מתחילים להאיר את העולם באור אלוקי, ועושים זאת באופן של "יהי אור – זה אברהם",
כמו שאברהם אבינו פרסם אלוקות לכל באי העולם, כולל גם כאלו שהשתחוו לאבק שעל רגליהם, אנשים רחוקים מאוד מאור אלוקי – גם אצלם אברהם אבינו פרסם אלוקות,
והתוצאה של ההכרזה, של הגישה, של "יהי אור", היא – "ויהי אור", שכך אכן יהיה בפועל. העולם כולו יהיה מואר, באור האלוקי הנעלה, אור שנברא והיה מאיר ביום הראשון של הבריאה.

*

הגילוי של "רוחו של משיח" הינו תוצאה של "שני אלפים תורה", של עבודת התורה שהחלה על ידי אברהם אבינו. "יהי אור, זה אברהם".
התורה, שני חלקים לה: חלק הנגלה, לימוד המתלבש ומושג בשכל אנושי, עוסק בדברים גשמיים שאנו משיגים את מהותם. וחלק הנסתר, פנימיות התורה, המרומם משכל האדם ועוסק בדברים שאנו רק למדים על מציאותם, אבל לא משיגים את מהותם.
פרשת בראשית מורה לנו, שגם במצב של חושך כה ירוד בעולם, מתחילים עם "רוחו של מלך המשיח", שתוכנו של משיח הוא גילוי פנימיות התורה.
יש להאיר את העולם באור התורה, אור פנימיות התורה, "יהי אור" – וכתוצאה מכך נזכה, שבקרוב ממש יהיה "ויהי אור", אור פנימיות התורה יאיר בעולם כולו, נזכה לגילוי של "רוחו של מלך המשיח", על ידי "יפוצו מעיינותיך חוצה" נזכה ל"קאתי מר, דא מלכא משיחא".

(משיחת שבת בראשית תשי"ג)

כ"ה בתשרי תש"פ