ב"ה יום שלישי, י"ז אלול תשע"ט | 17.09.19
י"ז תמוז – מתי הובקעה העיר ■ הפרשה החסידית

הרב אלי וולף מגיש את פרשת השבוע החסידית על-פי שיחותיו הק' של כ"ק אדמו"ר זי"ע מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא >>>
הרב אלי' וולף
המשנה במסכת תענית (כו) מונה חמשה דברים שאירעו בשבעה עשר בתמוז, ואחד מהם הוא: "הובקעה העיר".

שואלת על כך הגמרא (כח), והלא בספר ירמיהו (נב, ו-ז) נאמר "בחודש הרביעי בתשעה לחודש, ויחזק הרעב בעיר, ולא היה לחם לעם הארץ", ומיד לאחר מכן מתחיל הפסוק הבא האומר: "ותבקע העיר", כך שהפסוק עצמו מעיד ש"בתשעה לחודש" התרחש המאורע של "ותבקע העיר", והגמרא משיבה: "לא קשיא, כאן בראשונה, כאן בשניה".

שני התאריכים, ט' תמוז וי"ז תמוז, אינם בסתירה זה לזה, שניהם נכונים. "בראשונה", בבית ראשון, הובקעה העיר בט' בתמוז, אילו "בשניה", בבית שני, הובקעה העיר בי"ז בתמוז.

בשולחן ערוך מובא (אורח-חיים תקמ"ט, ב), שלמרות שהפסוק אומר שחומת ירושלים הובקעה בט' לחודש, בכל זאת לא מתענים ביום זה אלא רק בי"ז לחודש: "כיון שבשניה הובקעה בי"ז בו, תקנו להתענות בי"ז בו, משום דחורבן בית שני חמיר לן". חורבן הבית השני חמור יותר עבורנו, ולכן אנו מתענים רק על מאורעות חורבן זה.

בעל ה"מגן אברהם" על השולחן ערוך מביא את דברי הרמב"ן וכותב שהסיבה שלא גזרו להתענות גם בט' לחודש היא "אין להחמיר על הציבור יותר מדאי", וכיון שכך הוא כותב: "ואם כן, בעל נפש יתענה גם בט'", מי שרוצה להדר על עצמו באופן אישי, יכול כן להתענות ביום זה – אך הוא ממשיך בדבריו ומביא את דברי התלמוד ירושלמי האומר: "בראשונה היה גם כן בי"ז, אלא שמפני הצרות טעו בחשבון", לדעת הירושלמי גם בבית ראשון העיר הובקעה בט' בחודש, לא כדעת הגמרא בתלמוד בבלי, ומה שהפסוק בירמיהו כותב "בתשעה לחודש .. ותבקע העיר", הוא כדברי הירושלמי (תענית ד, ה) "קלקול חשבונות יש כאן".

כך שמסיום דבריו, מהבאתו את הציטוט מתלמוד ירושלמי האומר שגם בבית ראשון העיר הובקעה בי"ז תמוז, עולה, שגם מי שהוא "בעל נפש" אין לו כל צורך להתענות בט' תמוז, כי ביום זה לא ארע כלום, לא הובקעה בו העיר.

דבריו אלו של בעל ה"מגן אברהם" דורשים ביאור: הכלל הוא, שכאשר ישנה מחלוקת בין תלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי, ההלכה נקבעת כתלמוד בבלי. כיון שכך, היות ובתלמוד בבלי נאמר: "כאן בראשונה", בבית ראשון העיר הובקעה בט' לחודש, כך שמי שהוא "בעל נפש" יש לו להתענות ביום זה, מדוע הוא מביא בסיום דבריו, כמסקנה, את דברי התלמוד ירושלמי, שמשם עולה המסקנה (כדברי בעל "מחצית השקל") "ולפי זה גם בעל נפש אין צריך להתענות גם בט'", כיון שיום זה מצויין בנביא רק בשל "קלקול חשבונות", בשל טעות בתיארוך הלוח, אך לא נבקעה בו העיר.

*

ישנו כלל ("יד מלאכי", כללי שני התלמודים, י) האומר, שכאשר ניתן לדחוק ולומר שאין מחלוקת בין התלמוד בבלי והתלמוד ירושלמי, גם כאשר הפתרון המוצע דחוק ביותר – עדיף לנקוט בגישה זו.

המהרש"א בחידושי אגדות שלו למסכת תענית, על דברי הגמרא שבראשונה הובקעה העיר ביום ט' בחודש, מביא את דברי הירושלמי האומר "קלקול חשבונות יש כאן", והוא מבאר מהו ה"קלקול".

אומות העולם מונין את לוח השנה לפי מהלך החמה, ואילו עם ישראל לפי מהלך הלבנה.

באותם ימים של הבית הראשון, האויבים, אומות העולם, גזרו שלא ישתמשו בלוח המתנהל לפי מהלך הלבנה, מכך נוצר בלבול בחשבונות, וכתוצאה מכך "נעשה זה הקלקול", והוא קובע: "ובודאי בי"ז בתמוז בחודש הלבנה נבקעה העיר גם בראשונה".

דברי הנביא ירמיהו "בתשעה לחודש .. ותבקע העיר", היה לפי הלוח שהתנהל בהתאם למהלך החמה, והדבר נגרם כתוצאה מהצרות והגזרות שהטילו האויבים שלא להשתמש בלוחות של מהלך הלבנה וגרמו ל"קלקול חשבונות". אבל לאמתו של דבר, לפי הלוח המתנהל בהתאם למהלך הלבנה, העיר הובקעה בתאריך הי"ז לחודש.

חז"ל קובעים (ירושלמי, ראש השנה ג, ה) "דברי תורה, עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר", במקום אחד הדברים כתובים בתמציתיות, "עניים", ובמקום אחר הם כתובים בהרחבה, "עשירים", וכדי להבין את הדברים לאשורם, יש ללמוד ממקום זה למקום זה.

דברי התלמוד בבלי האומר ש"בראשונה" העיר הובקעה "בתשעה לחודש", הם כתובים ב"עניות", ללא הרחבת הדברים, ואילו דברי הירושלמי האומר "קלקול חשבונות יש כאן", זו ה"עשירות", ההרחבה, של הבנת דברי התלמוד בבלי.

בבית ראשון היתה גזרה כנגד לוחות מהלך הלבנה, דבר שגרם ל"קלקול חשבונות", וכתוצאה מכך, לפי חישוב מהלך החמה, מועד "ותבקע העיר" היה "בתשעה לחודש". אך לאמתו של דבר, לפי מהלך הלבנה, גם בבית ראשון העיר הובקעה ביום י"ז בתמוז.

לכן מביא המגן אברם בסיום דבריו את דברי הירושלמי, על מנת להביא להבנה שגם מי שהוא בעל נפש אין לו כל צורך להתענות בט' לחודש, כיון שביום זה לא הובקעו החומות.

את ההבנה הזו ניתן גם להכניס אל תוך דברי הפסוקים בירמיהו. הפסוק הראשון: "בחודש הרביעי בתשעה לחודש, ויחזק הרעב בעיר, ולא היה לחם לעם הארץ", מדבר על הרעב. ואילו הפסוק הבא: "ותבקע העיר", לא מצוין בו כל תאריך. בהמשך לרעב של ט' בחודש נבקעה מאוחר יותר חומת העיר, ומן הסתם התאריך הוא בי"ז בתמוז[1].

*

התורה היא נצחית, על כל חלקיה. כך שגם ה"קא-סלקא-דעתך" הראשונה, כיון שהיא כתובה בתורה, נצחית גם היא. למרות שהמסקנה היא אחרת, אך כיון שזו דעה שהובאה בתורה, נצחית היא.

כיון שהפסוק אומר "בתשעה לחודש", והמגן אברהם מביא בתחילת דבריו שבעל נפש צריך להתענות בט' לחודש – אזי יש מקום גם לתוכן של יום ט' בחודש, לפחות בעולם ההבנה, ויש להבין מהו?

ההסבר הוא: בתשעה לחודש היתה צריכה להיבקע העיר, אך כיון שהקב"ה מאריך אף לעם ישראל, הוא המתין אולי עם ישראל יתעוררו ויעשו תשובה, ולא יגיעו למצב בו חומות ירושלים ייפרצו.

למרות שעם ישראל נמצא כבר שנתיים וחצי תחת מצור על ירושלים, והדבר עדיין לא עורר אותם לשוב בתשובה, וחומות העיר היו אמורות להבקע בתשעה לחודש – אך הקב"ה מאריך אף, והוא קיווה שמא בכל זאת, אולי כעת, עם ישראל יתעורר ויחזור בתשובה, והוא השאיר את חומות העיר על תילם, והמתין עוד כמה ימים, עד י"ז בתמוז.

דבר זה מהווה עבורנו מסר על גודל מעלת התשובה. למרות שמצבינו בשפל המדרגה, "ויחזק הרעב בעיר ולא היה לחם לעם הארץ", אומרים ליהודי, אל תתייחס למצב סביבך - בכוחך לחזור בתשובה.

יכול להיות שאפילו כבר כתוב מפורש בפסוק "ותבקע העיר", אומרים לו אל תתייחס למה שכתוב. הבעיה איתך היא, שאתה מתנהג עדיין כגוי, כמו אלו המונים את לוח השנה לפי מהלך החמה, ולפי הלוח שלהם צריך להיות "ותבקע העיר". אבל אתה, נדרש ממך להתחיל להתנהל לפי לוח מהלך הלבנה, להתנהג כמו יהודי - ואז חומות ירושלמים ימשיכו לעמוד בשלמותן, והן אף יגינו עליך!

זו ההוראה מימים אלו, למרות שנמצאים במצב של "חודש תמוז", חודש בו התרחשו מאורעות לא רצויים לעם ישראל, וכאשר אדם עורך חשבון-צדק בנפשו, הוא נוכח לראות שמצבו אכן ירוד –

אומרים לו שביכולתו לעשות תשובה "בשעתא חדא", שמובנו הוא לא רק "שעה אחת", אלא למילה "שעה" ישנו מובן נוסף, "פניה" (כנאמר (בראשית ד, ה) "ואל קין ואל מנחתו לא שעה", שמובנו הוא "לא פנה"). ב"פניה" אחת, בתנועה נפשית של רגע אחד, בכוחך לעמוד במקום רוחני אחר, נעלה.

ברגע אחד, בפניה אחת, אנו יכולים להתעלות ממצב של מצור ורעב, כמעט "ותבקע העיר", מהנהגה כמו של גוי המונה לחמה, למצב בו "חומות ירושלים" עומדות בשלמותן, למנות ללבנה כיהודי.

ועל ידי עבודת התשובה, חודש תמוז  יהפוך "לששון ולשמחה ולמועדים טובים", והחודש אחריו יהיה "מנחם אב", נחמה אמיתית על ידי אבינו שבשמים, נחמת הגאולה האמיתית והשלמה, ואז נזכה ליעוד של הנביא (זכריה ב, ח) "פרזות תשב ירושלים", ולדברי המדרש (ילקוט שמעוני ישעיהו תקג) "עתידה ירושלים שתתפשט בכל ארץ ישראל, ועתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות", בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

(שבת חקת תשל"ז)

---------
[1] גם את הפסוק בירמיהו לט, ב-ג, ניתן לדחוק ולפרש, ואין כאן המקום להרחיב בזה.
ט"ז בתמוז תשע"ט