ב"ה יום רביעי, י"ח אלול תשע"ט | 18.09.19
י' תמוז – נח, העורב והגאולה ■ הפרשה החסידית

הרב אלי וולף מגיש את פרשת השבוע החסידית על-פי שיחותיו הק' של כ"ק אדמו"ר זי"ע מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא >>>
הרב אלי וולף
תאריך השבת הקרובה הוא יום י' בתמוז.

בסיפור מאורעות המבול בפרשת נח, ישנו דיון רחב בין פרשני התורה על תיארוך הפרטים, ממתי סופרים את מאה וחמשים הימים של התגברות המים, באיזה יום של איזה חודש נחה התיבה על הרי אררט, באיזה תאריך נח שלח את העורב ואת שלושת היונים וכן הלאה.

בחשבון שעושים בעלי התוספות, בפירוש "דעת זקנים מבעלי התוספות" מובא, שסיומם של ארבעים הימים שהמים החלו לחסור, "והמים היו הלוך וחסור .. ויהי מקץ ארבעים יום, ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה, וישלח את העורב" (בראשית ח, ה-ז) – היה זה ביום י' בתמוז, וכפי שמובא שם: "וארבעים יום אחר שהתחילו המים לחסר, ויפתח נח חלון התיבה, והוא בעשרה בתמוז, וישלח את העורב מיד ולא עשה שליחותו"

ביום י' בתמוז נח שלח את העורב לראות האם כבר אפשר לצאת מהתיבה אל היבשה.

[בעלי התוספות מוסיפים וכותבים גם רמז נפלא: שבעה ימים אחרי שנח שלח את העורב, הוא שלח את היונה, והתורה כותבת "ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה". שבעה ימים אחרי י' תמוז זהו יום י"ז בתמוז, יום תחילת חורבן בית המקדש וגלות עם ישראל. עם ישראל נמשל ליונה, "יונתי בחגוי הסלע" (שיר השירים ב, יד), ומיום י"ז תמוז, "לא מצאה ה"יונה" מנוח לכף רגלה".]

יתרה מזו, בספר פרחי שושנים מובא, שתאריך י' תמוז של שנת המבול, היום בו נח שלח את העורב, חל אז ביום השבת. כך ששבת י' בתמוז השנה, תואם את הקביעות בחודש ובשבוע של אותו מאורע.

כיון שסיפור זה מופיע בתורה, יש בו מסר והוראה אלינו:

*

הנהגתו זו של נח בשליחת העורב לראות האם יבשה הארץ, דורשת ביאור.

כיון שכניסתו את התיבה היתה על פי ציוויו של הקב"ה, אזי גם היציאה ממנה צריכה להיות על פי הוראה מפורשת של הקב"ה, וכפי שאכן כך היה בסופו של דבר: "וידבר אלקים אל נח לאמר, צא מן התיבה", ורק לאחר מכן "ויצא נח .. מן התיבה", כך שאיזה מקום יש לשלוח עורב, ולאחר מכן את היונה, לראות האם יבשו המים, כאשר בכל מקרה עליו להמתין לציוויו של הקב"ה "צא מן התיבה"?

אלא ההסבר הוא:

הברכה מגיעה אמנם מהקב"ה, אך מהאדם נדרשת עשיה. התורה כותבת (דברים טו, יח) "וברכך ה' אלוקיך – בכל אשר תעשה", נדרשת העשיה מצד האדם, שבה תשרה ברכתו של הקב"ה.

נח ידע שהקב"ה הטיל עליו משימה לדאוג לקיום העולם, ועליו לעשות זאת בדרכי הטבע עד כמה שהדבר תלוי בו. היה עליו לבנות תיבה גדולה, להכניס בה "מכל החי מכל בשר", לדאוג למחייתם של כל בעלי החיים לאורך כל הימים הארוכים שהם שהו בתיבה. עליו לעשות כל מה שתלוי בו, כדי שבעשייתו ישרה הנס של הקב"ה בהצלת וקיום העולם.

זו הסיבה שכאשר היתה מחשבה שייתכן וכבר יבשה הארץ ויכולים לצאת מן התיבה, הוא לא המתין לציווי של הקב"ה אלא עשה את מה שתלוי בו לראות האם אפשר לצאת מהתיבה. לשם כך הוא שלח את העורב לראות האם יבשו פני האדמה, וכעבור מספר ימים שלח את היונה, וכן הלאה.

וייתכן לומר, שפעולותיו והשתדלויותיו אלו של נח, מעשים שהוא ביטא בהם עד כמה גדול רצונו לצאת מן התיבה – הם אלו שמיהרו וזרזו את הציווי של הקב"ה "צא מן התיבה".

*

"מבול" מסמל את ענייני העולם ה"מבלבלים" את האדם מעבודת ה'. והדרך להנצל מ"מי המבול" היא "בא אל התיבה", וכפי שהבעל שם טוב ביאר, ש"תיבה" מובנה הוא מילה, תיבות התורה והתפילה. כדי להנצל מה"מבול" יש להכנס לעולם של קדושה, ל"תיבה", לתיבות של תורה ותפילה.

ועל האדם להכנס את התיבה גם עם עניני העולם המובחרים, "מכל החי מכל בשר", שגם הם יהיו חדורים באור הקדושה של ה"תיבה".

אך בזה לא די, והמטרה בסופו של דבר היא - אחרי שהעולם יהיה מטוהר - לא להשאר בתיבה, אלא לפעול בעולם כפי שהוא, בעולם שמחוץ לתיבה.

כשהעולם יהיה מטוהר, יש לצאת מהתיבה ולעשות את העולם למקום ישוב, ואף לעשות אותו מקום נעלה יותר מכפי שהוא היה עד המבול, וכפי הביטוי הנאמר במדרש (בראשית רב ה ל, ח) "נח, עולם חדש ראה", עולם חדש ומרומם יותר גם מהעולם המושלם של תחילת הבריאה, שאז העולם היה ברמה של "עולם על מילואו נברא".

אך למרות שיש לצאת מהתיבה רק אחרי המבול - מעשיו של נח בי' תמוז מהווים עבורנו מסר והוראה. גם כאשר עדיין "מים על פני כל הארץ", יש לשלוח ולברר האם כבר אפשר לצאת ולפעול בעולם.

*

"מבול" מסמל את הגלות, אין לך "בלבול" ו"מבול" גדולים יותר מהגלות. הכל "מבולבל" ושום דבר לא ברור. האמת היא ש"מלא כל הארץ כבודו", מציאותו האמיתית של העולם הוא מקום של "דירה לו יתברך בתחתונים", וכאשר העולם ברור אזי רואים את הכוח האלוקי הפועל בנפעל - אך בזמן הגלות לא רואים את כל זה, ואדרבה, "שמים חושך לאור, מר למתוק", הכל "מבול", מבולבל.

מטרתה של הגלות, של המבול, היא להביא לטהרה בעולם, להגיע לזמן של "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", להגיע לעולם מתוקן, לגאולה שאין אחריה גלות, "עולם חדש ראה".

מאורע שליחת העורב בעשירי בתמוז, עדיין בתוך ימי המבול, מהווה עבורנו הוראה:

למרות שנמצאים בזמן הגלות, "בימי המבול", לפני בא הגאולה, אזי למרות שהיציאה מהגלות תהיה אמנם רק על-פי ציווי של הקב"ה, אך כאשר ליהודי ישנה השערה שכבר הגיע זמן סיום המבול, והגיעה העת לצאת מן התיבה אל "עולם חדש", לגאולה שאין אחריה גלות – עליו לעשות את כל התלוי בו כדי לברר זאת, עליו לשלוח שלוחים, בעלי חיים או בני אדם, או כל פעולות אחרות, כדי לזרז את הגאולה.

כאשר הקב"ה יראה שיהודי משתוקק לגאולה, כאשר הוא יראה שיהודי רוצה שהגאולה תבוא תיכף ומיד, "ווי וואנט משיח נאו" – זה ימהר ויזרז את ציוויו של הקב"ה "צא מן התיבה", את ההוראה שלו לעם ישראל לצאת מהגלות אל הגאולה השלימה.

כאשר מגיע יום השבת של י' בתמוז, על היהודי "לפתוח את חלון התיבה", לברר האם כבר הגיע סיום המבול - לעשות כל התלוי בו, בדרכי הטבע, למהר ולזרז את הגאולה העתידה.

*

שבת זו הינה בין יום ג' תמוז לבין חג הגאולה של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, י"ב-י"ג תמוז. ביום י' תמוז הוא היה עדין בגלות.

ביום ג' בתמוז, לפני עלותו על הרכבת שהובילה אל עיר גלותו, אמר כ"ק מוהריי"צ: "לא מרצוננו גלינו מארץ ישראל, ולא בכוחותינו נשוב אל ארץ ישראל. אבינו מלכנו יתברך, הגלנו וכו', והוא יתברך יגאלינו וכו'".

אך למרות זאת, כאשר הקב"ה רואה שיהודים זועקים "ווי וואנט משיח נאו", שיהודי "שולח עורב" לראות אם תמו ימי המבול, כאשר למרות שנמצאים עדיין בגלות יהודי אומר בשיעור התהלים של יום השבת י' תמוז "פדה בשלום נפשי", הוא עושה כל התלוי בו למהר ולזרז את הגאולה –

הקב"ה ימהר את סיום המבול, את הגלות, והוא יוצא את עם ישראל ממנה אל הגאולה האמיתית והשלמה, "צא מן התיבה".

וכן תהיה לנו, שנזכה תיכף ומיד לציווי הקב"ה "צא מן התיבה", וניכנס אל "עולם חדש ראה", יחד עם "תורה חדשה מאיתי תצא", בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.

(שבת חוקת י' תמוז, תשמ"ה)
ט' בתמוז תשע"ט