ב"ה יום ראשון, י"ג סיון תשע"ט | 16.06.19
י"ג אייר – ירידת הנשמה ■ הפרשה החסידית

הרב אלי וולף מגיש את פרשת השבוע החסידית על-פי שיחותיו הק' של כ"ק אדמו"ר זי"ע מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא >>>
הרב אלי וולף
התאריך בחודש של השבת הקרובה, הוא יום י"ג באייר.

יום זה הינו יום פטירתו של אחיו של הרבי, הוו"ח ר' ישראל אריה ליב ע"ה (לקריאה בהרחבה אודותיו, ראה בספר "תולדות לוי יצחק" [הוצאת תשע"ח], כרך ב, פרק ארבעה-עשר).

למרות שר' ישראל אריה ליב היה אדם פרטי, ושמו הוא שם פרטי, אך במספר הזדמנויות הרבי למד משמו של אחיו מסר והוראה לכל יהודי, בפרט בהתחשב בכך ששמו הראשון הוא "ישראל", השם של עם ישראל.

בהתוועדות שבת אחרי-קדושים תשמ"ה הרבי דיבר באריכות על תוכן שלוש השמות של אחיו, וכן בהתוועדות פסח-שני תשמ"ז, ובהתוועדות שבת אחרי-קדושים תנש"א.

בכל פעם הרבי האיר נקודה נוספת ולימוד נוסף משמו.

במסגרת זו נתמקד בביאור שהרבי אמר בפסח-שני תשמ"ז:

*

למרות שיום פטירת אחיו הוא ענין פרטי-אישי של בני משפחתו, אך כיון שניתן להפיק מכך הוראה בעבודת ה' לתועלת הכלל, הרי שראוי וכדאי לדבר על כך ברבים.

באופן כללי, סדר עבודתו של האדם את הקב"ה, הוא "מלמטה למעלה", מן הקל אל הכבד, מהדבר הפשוט אל המושלם.

האדם פותח את יומו באמירת "מודה אני לפניך", שזו הודאה וביטול של היהודי אל הקב"ה ברמה הבסיסית ביותר, ולאחר מכן הוא מתעלה ומתקדם בעבודתו, הביטול שלו מרומם יותר, וזה תוכן תחילת התפילה "הודו לה' קראו בשמו", הודאה וביטול נעלים יותר -
וכך הוא מתקדם ומתעלה עוד ועוד, עד לשיאה של הביטול וההודאה אל הקב"ה, בתפילת העמידה, תפילת שמונה-עשרה, בה עומד היהודי לפני הקב"ה, כלשון חז"ל (שבת י) "כעבדא קמי מרי'", כעבד בפני אדונו, והדבר בא לידי ביטוי בדיני תפילה זו כגון "לא יזוז ממקומו" וכדומה.

וכמו בעבודת התפילה, כך הוא כללות סדר עבודת האדם - מלמטה כלפי מעלה, מהפחות אל היותר.

אך באשר ל"קריאת שם", באשר לתוכן שמו של האדם – הסדר הוא במסלול הפוך, מלמעלה כלפי מטה. "קריאת שם" אינה "עבודת האדם", אלא זה הכח הניתן לאדם לצורך עבודתו, ולכן היא לא באופן של "מלמטה למעלה", אלא בכיוון ההפוך, הענקת כח "מלמעלה למטה".

*

אדם שיש לו שני שמות, האחד בלשון הקודש והשני בשפה אחרת (בין אם זה "תרגום" של שמו בלשון הקודש, ובין אם זה שם אחר), מובא בשולחן ערוך (אבן העזר קכט, טו) – שבכתיבת שטרות וכדומה, יש לכתוב תחילה את השם שבלשון הקודש, ורק לאחריו את השם הנוסף.

ולא רק לגבי כתיבת שטרות, אלא מנהג ישראל הוא, שכאשר קוראים לילד שני שמות – השם הראשון הוא השם שבלשון הקודש, והשם שבשפה הנוספת (באידיש, או בכל שפה אחרת) הוא השם השני.

סדר השמות הוא לא "מלמטה" (קודם השם בלשון חול) "למעלה" (ואחריו השם בלשון הקודש), אלא בסדר של "מלמעלה למטה", קודם השם הנעלה, בלשון הקודש, ואחריו השם הנוסף, בלשון חול.

כי "קריאת שם", משמעותה "קריאה", כאדם הקורא לחברו שיבוא או יפנה אליו, כבן הקורא אל אביו. תוכן הקריאה הוא – לקרוא ולמשוך אל האדם את מבוקשו.

קריאת שם, היא "קריאה" והמשכה של שורשה העליון של הנשמה, אל חלק הנשמה הנמצא בגוף הגשמי בעולם הנחות הזה. ב"קריאת שם" מעניקים לנשמה את הכח להיות מלובשת בגוף הגשמי.

כיון שתוכן קריאת שם, הוא המשכת כוחות לנשמה, "מלמעלה למטה" – לכן ראשית יש להעניק את השם בלשון הקודש, השם הנעלה יותר, ולאחר מכן את השם שקשור עם הגוף הגשמי, גוף הנמצא במקומם של שבעים אומות העולם, את השם שהוא בשפת "עם ועם כלשונו" (מגילת אסתר ח, ט)

*

כך גם באשר לשם "ישראל אריה ליב".

מלבד העובדה שסדר השמות הוא לשון הקודש ואחריו שם שהוא תרגום לאידיש – שלושת השמות של שם זה, משקפים את סדר ירידת הנשמה מלמעלה למטה. משורשה העליון, ועד ירידתה לגוף הגשמי, להתמודדות עם הנפש הבהמית, ועם העולם שסביבנו.
הנשמה היא, כפי שאנו אומרים בכל בוקר, "טהורה היא". הנשמה עליה אנו אומרים "נשמה שנתת בי .. בראתה .. יצרתה .. נפחתה בי" – בהיותה בשורשה העליון, כאשר מאיר בה בגלוי היותה "חלק אלוקה ממעל ממש", היא בבחינת "טהורה היא".

וכאשר היא מתחילה ירידתה ממקום נעלה זה כלפי מטה, כאשר היא מתחילה את המסלול של "על כרחך אתה חי" – היא עומדת במצב של "ישראל", שמובנו הוא, כדברי המלאך אל יעקב אבינו בעת שהוא קיבל את השם "ישראל": "כי שרית עם אלקים ואם אנשים ותוכל". אתה שר ושולט, "שרית", הן על "אנשים", כעשו ולבן, והן אפילו על "אלקים", שמובנו הוא מלאכים.

גם כאשר הנשמה מתחילה את השייכות שלה אל העולם, היא מרוממת ונעלית אפילו ממלאכים, מובנו של השם "ישראל" הוא, שליטה וממשלה עליהם. "שרית עם אלקים ועם אנשים – ותוכל".

זהו תוכנו של השם הראשון – "ישראל".

המשך מסלול ירידתה, הוא להתלבש בגוף הגשמי, לשכון שם לצד הנפש הבהמית, שכניסתה לגוף קודמת לכניסת הנפש האלוקית, וכדברי הזהר "אקדימי' טעניתא'", טענתה של הנפש הבהמית לשליטה על האדם, קודמת לזו של הנפש האלוקית –
לשם כך זקוקה הנשמה למשנה תוקף וכח, על מנת להתמודד מול הגוף ונפש הבהמית.

הנשמה זקוקה לגבורה ותוקף של אריה, "גיבור כארי", כדי להיות "שרית" גם על הגוף והנפש הבהמית – וזהו תוכנו של השם השני, "אריה".

המשך עבודתה של הנשמה בירידתה לעולם הוא, לא רק להתלבש בגופו של האדם ולהיות בו "שרית", אלא באמצעות הגוף עליה לעסוק ולזכך גם את העולם הסובב אותה, לברר ולתקן את העולם הגשמי, כולל גם "כלשון עם ועם", לא רק לעסוק עם דברים נעלים כלשון הקודש, אלא גם עם דברים נחותים יותר –

תוקף ה"אריה" של הנשמה, צריך לבוא לידי ביטוי גם ב"תרגום" שלו, גם לשפה נחותה יותר, וזהו תוכנו של התרגום של השם "אריה" – השם "ליב".

*

כמדובר בפתח הדברים, למרות ששם זה הוא שם של אדם פרטי –

אך המשנה אומרת (אבות ד, א) "איזהו חכם, הלומד מכל אדם", כך ש"מכל אדם", גם מאדם פרטי – יש להיות "לומד", ובפרט לאור דברי הבעל-שם-טוב שמכל דבר וענין יש להפיק לימוד והוראה בעבודת ה', אזי גם משם פרטי יש ללמוד הוראה לעבודת ה' של האדם.

אך יתרה מזו, כאמור לעיל, תוכנו של שם זה הוא ביטוי של סדר ירידת הנשמה של כל אחת מעם ישראל, "מלמעלה למטה", משורשה העליון ועד לעבודתה בעולם הגשמי הזה, כך שזהו תוכן שייך לכל יהודי באשר הוא:

תחילת ירידתה הוא "שרית עם אלוקים ועם אנשים" – "ישראל". לאחר מכן עליה להיות בתוקף של "גבור כארי" – "אריה". ועליה לקחת תוקף וגבורה אלו למטה יותר, ללשון עם ועם, לתרגום – "ליב".

(משיחת פסח שני, תשמ"ז)
י"ב באייר תשע"ט