ב"ה יום חמישי, י"ח תשרי תשפ" | 17.10.19
כותב השורות, הרב זלמן רודרמן
כותב השורות, הרב זלמן רודרמן צילום: שעיה כץ, שטורעם
טיולים, מסיבות, מתנות... מישהו חושב על ההורים?

היום הורים יעשו שמיניות באוויר ובלבד שה'בן יקיר' הניצב לפניהם עם יד פשוטה ותובענית לא ייחשף לאמת המדעית הכאובה, לפיה גם ארנקיהם של הוריו עשויים להתרוקן מפעם לפעם ● נדמה שבמרוצת הזמן הזה... כולנו התעשרנו. אחרת, אי-אפשר להסביר את הקושי הנפשי שלנו לומר לילדנו את המילה "אין", כשם שגם אי-אפשר להבין את ההשלמה הכנועה שלנו אל מול שרשרת ההוצאות-הנלוות המונחתות עלינו חדשות לבקרים מכיוון מוסדות-החינוך ● שוב ושוב אנחנו נפרדים מהשטרות בארנקנו, כאשר הילדים מגישים לנו מכתבים בהם אנחנו נקראים לשגר לכיתתם סכומי כסף שונים – לטיולים, למסיבות, לפרסים, למתנות ועוד ● הרב שניאור זלמן רודרמן מפרסם מאמר תחת הכותרת "האמת המדעית הכאובה"
הרב שניאור זלמן רודרמן

זוכרים את הימים שבהם הורים לא התביישו לומר לילדם: "אינגל'ה, אין לנו כסף בשביל זה"? זוכרים את אבא מפשפש בארנקו ואז מפטיר במנוד ראש אילם כאומר: "צר לי אבל הארנק ריק"? וזוכרים את הימים שבהם אמא הייתה משפילה מבט משלים אל נעלינו המרופטות וממלמלת, "נו שוין... בשבוע הבא תיכנס משכורת ואז נקנה לך נעליים חדשות"?

ובכן, אני בהחלט זוכר את הימים האלה, שדרך-אגב היו לא כל-כך מזמן. אלו היו גם הימים של משפטים דוגמת "חביבי, הכסף לא צומח על העצים", "לא גדלתי עם כפית של כסף בפה" ו"לא קוראים לי רוטשילד".

הימים האלה, אבל, חלפו מן העולם. היום הורים יעשו שמיניות באוויר ובלבד שה'בן יקיר' הניצב לפניהם עם יד פשוטה ותובענית לא ייחשף לאמת המדעית הכאובה, לפיה גם ארנקיהם של הוריו עשויים להתרוקן מפעם לפעם. זה הרי עלול לזעזע את עולמו השברירי של הילד...

הנה כי כן, רק 20 שנה, אולי מעט יותר, חלפו מהימים הנ"ל, ונדמה שבמרוצת הזמן הזה... כולנו התעשרנו. אחרת, אי-אפשר להסביר את הקושי הנפשי שלנו לומר לילדנו את המילה "אין", כשם שגם אי-אפשר להבין את ההשלמה הכנועה שלנו אל מול שרשרת ההוצאות-הנלוות המונחתות עלינו חדשות לבקרים מכיוון מוסדות-החינוך.

כן, שוב ושוב אנחנו נפרדים מהשטרות ומהמטבעות (לפעמים גם האחרונים) בארנקנו, כאשר הם, הילדים, מגישים לנו (בדרך-כלל זה קורה בעשרה לשמונה בבוקר, בשיא הלחץ) מנשרים שבהם אנחנו נקראים לשגר לכיתתם סכומי כסף שונים – לטיולים, למסיבות, לפרסים, למתנות ועוד.

רק לשם המחשה, הנה מספר דוגמאות מייצגות לדרישות מהסוג הנ"ל, הזכורות לי מהעת האחרונה ממש:

160 ₪ ל'מסע בת-מצווה' (וזה כולל עלות של סידור בכריכת עור שבית-הספר מגיש לכלת השמחה כ'מזכרת' מהחגיגה, במימון הורים...), 150 ₪ (לאותה בת) בעבור 'טיול לצפון' (הנערך שבוע בלבד לאחר ה'מסע' הנ"ל); 240 ₪ ל'שבת מחנה' ו-50 ₪ ל'תמונת מחזור' – שני אלה למסיימת התיכון, בשעה טובה; 85 ₪ לבן מכיתה י' – לטיול ל'מצטייני התפילה' (המורה הבטיח פרס וההורים – הפלא ופלא – מממנים אותו. בעצם רק את חלקו, שכן הטיול, טורח הילד להדגיש: "מסובסד"...). 45 ₪ (כן, גם זה "מסובסד") ל'יום כיף' ב'ימית 2000', טיול ל'לונה-פארק' (בחלוף שבועיים בלבד מ'יום הכיף' ההוא – לא זוכר כמה עלה), 20 ₪ ל'תמונת-מחזור איכותית' ו-30 ₪ נוספים ל'נסיעה לירושלים', יום לפני תום שנת-הלימודים. חמשת הדברים האחרונים, אגב, הם לאותו ילד. שנמשיך הלאה? ובכן, גם שני הבנים שיחי' שבישיבה, נוסעים ב"ה לטיולים. אז ככה: 40 ₪ ל'שבת חברון', 160 ₪ ל'טיול לצפון' ועוד 30 ₪ לנסיעה ל'שבת הכנה לג' תמוז' – כל אלה כפול שניים, כמובן. והאמינו לי שהרשימה שהצגתי היא חלקית בלבד.

העניין הוא שכל תשלום בפני עצמו נראה כמו 'כסף קטן', אבל כשכולם מצטרפים יחד הם מצטברים לסכום נכבד ולעיתים אף כבד.

[שלא לדבר על כך שכל הנ"ל מתרגש עלינו ערב חופשת הקיץ על שלל קייטנותיה וקעמפיה, רגע לפני פרוץ שנת-הלימודים הבאה עלינו לטובה, עם הררי הספרים החדשים שניאלץ לרכוש לקראתה, ושני רגעים לפני חודש החגים המשופע במועדות וב...הוצאות.]

אז מה בעצם אני רוצה מהמורים וממנהלי המוסדות – שלא יהיו טיולים? שלא יחולקו פרסים לילדים? שהילדים לא יקנו למורים ולחברים מתנות? וכי זה לא האינטרס שלנו – קודם-כל שלנו ההורים! – שבנינו ובנותינו יקבלו את כל הדברים הטובים האלה?

בוודאי שזה האינטרס שלנו. אבל, אולי דרושה כאן חשיבה מחודשת והיערכות מיוחדת. ייתכן שצריך לחשב ולקבוע כבר בתחילת השנה כמה מסוגלים ההורים להוציא מכיסם על מימון צרכים חיוביים מהסוג המתואר ולשמור על המסגרת הזאת. כל חריגה מהמסגרת, כל תוספת של טיולים, פעילויות, חלוקת פרסים וכדומה – תיעשה אך ורק בתנאי שהמוסד מסוגל לספוג זאת בעצמו (כפי שלמשל משיגים תקציב לפרסים במסיבת סוף-השנה).

אז אנא מכם, מורה, מורה מנהל או מנהלת – הרי גם אתם הורים וגם אתם יודעים כמה זה קשה לרבים מאיתנו: קשה לעמוד בשטף ההוצאות הזה, וקשה – אולי אפילו עוד יותר – להביט לילד בעיניים ולומר לו: "אינגל'ה, אין".

מאמרו של הרב רודרמן תחת הכותרת "האמת המדעית הכאובה", הינו מתוך הגיליון החדש (מספר 9) של 'הכפר של הרבי' שהופיע לקראת שבת זו.

י"ט במנחם-אב תש"ע