ב"ה יום ראשון, י"ח תמוז תשע"ט | 21.07.19
סוף טוב הכול טוב / דעה

ואז מגיע השלב הקשה והמטריד – שלב הסיום. איך לסיים?! • ר' זלמן רודרמן מוצא קשר בין סיום דרשה לסוף השנה, ומסביר למה דרשנים מלחיצים אותו


שלב הסיום בדרשה, בכל דרשה, הוא שלב מלחיץ למדי שרובנו מן-הסתם נתקלים בו מעת לעת. כי גם מי שאיננו משמש רב קהילה, שליח במשרה מלאה, או מרצה מבוקש, נדרש מדי פעם לשאת דברים באוזני ציבור זה או אחר.

והנה אתה מוצא את עצמך 'בונה' את הדרשה. משפט-הפתיחה, לא ממש מסובך. לרשותך היצע נרחב של אפשרויות כדוגמת "מורי ורבותיי, קהל קדוש ונכבד…", או "תלמידים יקרים וחביבים…", או "אנחנו עומדים היום ב…", או "בפרשת-השבוע כתוב…". אחר-כך בא לב הדרשה, שזה על-פי רוב 'נקודה' משיחת-קודש של הרבי או רעיון נבחר ממאמר דא"ח, כנהוג במחוזותינו.

ואז מגיע השלב הקשה והמטריד באמת – שלב הסיום. איך לסיים?! אתה שואל את עצמך. מנית את כל השאלות, פירטת והסברת יפה גם את התשובות. הכול כבר ברור, והקהל כולו מהנהן בהבנה. וכעת מה? פשוט לרדת מהבמה? להגיד 'תודה רבה' ולצנוח חזרה על הכיסא שממנו קמת? גם זו אפשרות, אבל לא מי-יודע-מה מועדפת. הרי בתוך כל אחד מאיתנו מסתתר לו איזה 'הרב לאו' קטן שכמו מבקש לפרוץ החוצה, והרב לאו לא יסיים כך דרשה. מוכרחים איזה משפט-מחץ, משהו 'חזק' שיותיר רושם.

וכך קורא שאיפשהו לקראת הסוף, בין ה"ואסיים רק ב…" ל"ויהי רצון ש…", אנחנו מתחילים לנוע סביב עצמנו בתנועות מעגליות ומלחיצות.

*

אבל יש עוד סיבה שבגללה סיומים של דרשות מלחיצים אותי, והפעם כוונתי לדרשות שנושאים אחרים, שעה שאני נמנה עם קהל המאזינים.

מדוע? כי זה השלב שבו לחלק מהדרשנים יש נטייה לסכם בקצרה את עיקרי השקפת עולמם ואמונתם – "למען יידע דור אחרון, בנים ייוולדו, יקומו ויספרו לבניהם". יש הסבורים כי הרגע שבו הם עומדים להיפרד מהמיקרופון או מהסטנדר, הוא כל-כך דרמטי והיסטורי, עד כי אפשר להשוותו ל... לרגע שבו מסתיימת תפילה בציבור, למשל.

לפני כמה שבועות נוכחתי בעת דרשה שנשא איש יקר באוזני ציבור המתפללים. במרכז הדרשה הציב הדובר את חשיבות האחדות – נושא חשוב ואף כאוב. הוא ציטט מדברי רבותינו בעניין ותיבל בכמה סיפורים משובבי-לב שמכולם עלתה נקודה אחת זהה – הצורך לוותר על ה'אני', על ה'איך', בכדי להימנע מפגיעה בכבוד הזולת. הוא שיבח את כוח האיפוק והסביר נהדר איך לפעמים השתיקה יקרה וחביבה אצל הקב"ה, לאין-ערוך יותר ממאה אמירות, לכבודו.

אלא שאז, שנייה לפני הסיום, הוא לא יכול היה להתאפק וקפצו לו כמה משפטים שכמו סתרו באחת את בניין האחדות המפואר שעליו טרח כרבע שעה. ועולה התמיהה, לאן נעלמו לפתע השתיקה היקרה-מפז והאיפוק המבורך שבשבחם דיבר?

התשובה היא, שלסיום של דרשה, כל דרשה, יש סוג של 'הגדרה עצמית', איזו מן חיוניות משל עצמה, עד שלעיתים אפילו הדובר בעצמו מתקשה להשתלט עליה ולרסן אותה.

לכן אפוא אני נוטה להילחץ כשדרשנים שונים עומדים לסיים את דבריהם. כי פתאום, ברגע אחד, עלול להתפוגג לו כלא-היה הקונסנזוס הנעים והמלכד של "משה אמת ותורתו אמת", וסופך שתישאר עם הטעם החמוץ של הסיום הלא-מוצלח.

*

סיום הוא שלב מכריע והרה-חשיבות. כל סיום, לא רק של דרשה. חז"ל אמרו, "הכול הולך אחר החיתום". ועוד אמרו, "אין המלאכה נקראת אלא על שם גומרה". פלוני טרח בגמר הסעודה ופינה את כל הכלים מעל השולחן, ובא מישהו אחריו ובסך-הכול אסף את הפירורים מהמפה – האחרון יקטוף את תהילת התודה. זהו סדר העולם, זה הטבע שלנו, ונראה כי הם מושרשים בטעמים נשגבים של 'נעוץ תחילתם בסופם, וסופם בתחילתם'.

בעוד כמה ימים תיתם השנה הנוכחית, ואנחנו נדרשים עתה לעשות מאמץ מיוחד כדי לסיים אותה יפה. איך נראתה השנה כולה – זאת כל אחד מאיתנו, בינו לבין עצמו, יודע היטב. אבל בין אם הייתה מוצלחת-יותר ובין אם הייתה מוצלחת-פחות, חשוב מאוד להקדיש מחשבה ותכנון לאופן שבו אנחנו מבקשים לסיים אותה.

אם עברה עלינו שנה רוחנית טובה, כדאי מאוד שנשתדל לא להכתים אותה בסיומה. אך גם אם השנה החולפת לא הייתה זוהרת במיוחד, ניתנת לנו כעת ההזדמנות לסיים אותה כראוי ובאופן שיותיר רושם טוב וחיובי. כי סוף טוב – הכול טוב. וסוף טוב הוא גם בסיס מצויין להתחלה טובה עוד יותר.

שתהיה לכולנו כתיבה ו(בעיקר) חתימה טובה.

י"ד באלול תשס"ז
הגב לכתבה

תגובות
3
1. טוב. פשוט טוב.
כרגיל, גם הפעם נהניתי מהגיגיו של הכותב היקר
י"ד באלול תשס"ז
2. נו, מה כאן לא ברור...
כל אחד רוצה אחדות, אבל שיהיה "כמוני". תחשבו כמוני, תעשו כמוני, ויהיה אחדות...
ט"ו באלול תשס"ז
3. שאלת תם
למה התכוון המשורר בכתבו על אותם דרשנים שיש להם "נטייה לסכם בקצרה את עיקרי השקפת עולמם ואמונתם" בסוף דרשותיהם? אתמה
ט"ו באלול תשס"ז