ב"ה יום שני, כ"ט שבט תשפ" | 24.02.20
לחצו על התמונה להגדלה
לחצו על התמונה להגדלה
מותר לבקש סליחה

כשוך אירועי כ"ב בשבט, בחלוף הפרסומים שקדמו ליום הזה ובמהלכו, יש מקום להרהור ואפילו לבקשת מחילה (בנימין ליפקין, 'עלה במחשבה')
כשוך אירועי כ"ב בשבט, לאחר תום ההתוועדויות והאירועים ובחלוף הפרסומים השונים שקדמו ליום הזה ובאו לעולם במהלכו, יש מקום להרהור נוסף ואפילו לבקשת מחילה מכבוד הרבנית ע"ה על הפרסום הגורף של תמונותיה כמו עצם העיסוק הפומבי הרהבתני בדמותה.

סוד גלוי הוא כיום שצניעותה של הרבנית הייתה מופלגה עד כדי קנאות. לא רק "כבוד אלוקים הסתר דבר" היה כאן אלא הרבה מעבר לכך.

מי שמבקש ללמוד דבר על מידת הזהירות הכפולה והמכופלת שבה יש להצטייד כשניגשים לדבר על הרבנית או לספר אודותיה, יכול ללמוד זאת ממשפט אחד שמופיע בגיליון 'משפחה חסידית' ב'כפר-חב"ד' האחרון, בכתבה המאלפת (אולי המרתקת ביותר שהופיעה אי פעם אודות הרבנית).

אחת המרואיינות מספרת כי התכוננה שנה שלמה לנאום שהייתה אמורה לשאת אודות הרבנית כדי שהדברים שתישא יהיו אכן הולמים ולא יגרמו, חלילה וחס, מורת רוח או עגמת נפש.

*

כתוצאה מיחס זה שהוקרן בכל צעד ושעל של הרבנית כלפי עצמה, היה מאז ומקדם יחס של יראת כבוד מדהימה בכל דבר הנוגע לרבנית ולאישיותה. הס מלהזכיר, כמובן, דברים שכיום הזה מרשים לעצמם פרחי צאן כאלו ואחרים לעסוק בהם ולהרבות בהם שיג ושיח, משל היו הם ידענים גדולים.

כך, למשל, כשנודע לרבנית שמישהו הקליט אותה בשיחת טלפון, היא הגיבה בכעס גדול וזעזוע נורא. צניעותה המדהימה הייתה לאבן דרך במסכת חייה.

בהקשר זה, ראוי להוסיף כי כל מי ששמע מפי מי שהיה ברגעים של הבאת ארונה של הרבנית מבית הרפואה לבית הרבי, יודע לזהות את הכאב הנורא שהתחולל בקרב עדת החסידים, אנ"ש כמו תלמידי התמימים. כאב 'פנימי' שרק מי שחש אותו, יכול להבינו אל נכון.

הבית, ביתו של הרבי, שעד כה היה סגור וחתום ורק ליחידי סגולה ניתנה הזכות לחצות את מפתן הדלת שלו, עתה נפתח לציבור הרחב והיה לרשות הרבים.

במובנים של ימינו אלה, עצם פתיחת השער הנעול הייתה אמורה להרחיב את הלב. אז הייתה זאת תחושה קשה שמעט מהתיאור שלה יכול להימצא גם ביומנים שנכתבו ופורסמו באותם ימים. הייתה זאת תחושה של כאב חד שנוספה לשבר הגדול שניבט מפניו הקדושות של הרבי.

*

ניתן אולי להוסיף ולומר כי עם הבודדים שכן זכו להחליף מילים עם הרבנית, היא השתדלה מאוד שלא לגרום להם עצמם אי נעימות ביודעה כי התרגשות רבה מעוררת בקרבם עצם השיחה עם הרבנית.

מפי אחי, הרה"ח ר' יוסף יצחק שי' (כיום, שליח הרבי בכפר סבא), שמעתי שורה ארוכה של זכרונות שאצר מהימים שבהם מונה להיות 'שומר הרש"ג' (בשליחות הרה"ח ר' שניאור זלמן גוראריה ע"ה).

לקראת מלאת השלושים של הרבנית, התראיין הרש"ג ל'אלגעמיינער זשורנאל' ואמר כי הוא חש יתום. לא הייתה זאת מליצה. הרבנית הייתה עוקבת מדי יום ביומו אחר מצבו הבריאותי של הרש"ג, משיאה את עצותיה כשנתגלעו קשיים שונים ומעניקה לו עידוד רב. הדברים, שברובם המכריע אכן אינם ראויים לפרסום, מאלפים ומעניקים בבואה נוספת לדמותה האצילית ולתבונת ליבה.

כך יצא אפוא שמדי יום ביומו הייתה הרבנית משוחחת עם אחי בטלפון. כשהייתה מזדהה, כדרכה, במילים "דא רעדט די שוועגע פון רש"ג" (מדברת גיסתו של רש"ג), הייתה מיד מקדימה: "אנטשולדיג וואס איך באדער דיר" (סליחה שאני מטרידה אותך). ביודעה כי עצם השיחה עמה מחוללת התרגשות עצומה בלב הדובר מעברו השני של הקו, ביקשה הרבנית להימנע ככל הניתן מלהביכו.

יום אחד, כתוצאה מנסיבות מסוימות, הייתה הרבנית צריכה להפקיד בידי אחי את מספר הטלפון שלה בביתה. היא הקדימה ואמרה: "איך האף אז דו וועסט זיין א בר דעת, נישט צו דערציילן קיינעם ניט" (אני תקווה שתהיה בר דעת, לא לספר לאיש).

אגב, כשפעם אחת, כתוצאה מהדרדרות במצב הרש"ג ביקשו הרופאים לבדוק את צלילות דעתו, ביקשה הרבנית לדעת אם הרש"ג קורא לאחי בשמו. הייתה זאת הפעם הראשונה בה היא שאלה את אחי לשמו, וגם זאת הייתה לאחר ההקדמה: "אנטשולדיג וואס איך באדער דיר, וואס איז אייער נאמען?" (סליחה שאני מטרידה אותך, מה שמכם).

כשהשיב אחי, יוסף יצחק, הגיבה הרבנית: "וויבאלד דו טראגסט דעם טאטנ'ס נאמען, דערפאר געדיינקט ער" (היות ואתה נושא את שם האבא [הרבי הריי"צ], לכן הוא זוכר)...

*

בחברות-הקדישא של ירושלים נהוג, לאחר סתימת הגולל, לקרוא בשמו ובשם אביו של הנפטר, ולבקש ממנו מחילה אם משהו במהלך ההלוויה או ההכנות לה לא היו כראוי, ומוסיפים: נהגנו כמנהג ירושלים.

דומה שמילת הזכות היחידה שניתן להמליץ על עצם פרסום תמונת הרבנית, למרות שלה עצמה היה הדבר לזרא, מצויה בלשונו הקדושה של הרבי, בתשובה בכתב-יד-קדשו, לגאון רבי גבריאל ציננער, בעל 'נטעי גבריאל', שכתב לרבי את השגתו על קובץ בשם 'אמנו המלכה' שהופיע לאחר השלושים ובו הופיעה תמונת הרבנית.

תצלום הפתק של הגר"ג ציננער ועליו תשובת הרבי מצורף בזה (מתוך תשורה לחתונת אחד מנכדי הריל"ג, כמדומה) והמילה האחרונה הנאמרת בו על-ידי הרבי, לזכות המוציאים לאור, היא שאי פרסום התמונה עשויה להמעיט ב'והחי יתן אל לבו'.

זאת מילת הזכות היחידה המצורפת לבקשת הסליחה והמחילה המתבקשת.

כ"ג בשבט תשס"ו
הרבי מתבונן במיטת הרבנית נ"ע מורדת לקברה
הרבי מתבונן במיטת הרבנית נ"ע מורדת לקברה
 
הגב לכתבה

תגובות
6
1. והואיל ונפיק מפומיה דרבינו
ונפיק מפומיה לא רק ה"היתר" להדפיס תמונתה, אלא גם ה"מעלה" שבזה, הרי עלינו להדר בזה, בבחי' הוה מהדר וכו' כדאיתא במקומן.
כ"ג בשבט תשס"ו
2. להתלמיד חכם ב-1
"כדאיתא במקומן" - הדס שוטה...
כ"ג בשבט תשס"ו
3. להתלמיד חבר ב-2
תודה.

היות ומשפט זה וכדוותיה נאמר בעוד מקומות, ורבינו עצמו משתמש בו לכמה הנהגות של רבותינו, אשר לכן כתבתי (א) לשון רבים, ו(ב) ללא ציון ההידור גבי הדס דווקא.
כ"ג בשבט תשס"ו
4. פרסום התמונות
הבהרה במקומה !

אכן יש כמה תמונות שוודאי מהראוי היה לא לפרסמם וק"ל וד"ל.

ובודאי שיש עוד דברים וסיפורים שאף אחד לא היה מעיז לפרסמם בקובץ כלשהו לפני ג' תמוז ...
כ"ג בשבט תשס"ו
5. ישנם עו התיחסויות חיוביות
בתשורה של רי"י שי' יעקבסאהן התפרסמה רשימה של דברי כ"ק אדמו"ר מה"מ לעורך האלגעמיינער רג"ד יעקבסאהן ע"ה עם דברי תודה על פרסום התמונות. הוא פרסם כמה תמונות שחלק מהם התפרסמו עוה"פ השנה.
כ"ג בשבט תשס"ו
6. דזייקובסון?
רק בגלל שהרי"מ עוד לא הקדיש לו מאמר אפשר לצטט פה את משפחה זו?
כבר הגיע הזמן להפריך את הסיפורים בהם המליץ הרבי כביכול את ספרי מדע הבידיוני של אזימוב ועוד מסיפורי הדזייקובסונים לדורותיהם.
ה' באדר תשס"ו