ב"ה יום שני, כ" חשוון תשפ" | 18.11.19
האם זו הכנסת אורחים?!

המלאכים "נראה כמו שאכלו", נמצא שאברהם לא קיים הכנסת אורחים, וא"כ נכשל שהפסיק קבלת פני השכינה. רעיון קצר ומעובד משיחות הרבי
הרב שנ"ז דייטש - מינסק

"וירא אליו ה' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום" (יח, א)

כחם היום: הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים, ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים הביא המלאכים עליו בדמות אנשים. (רש"י)

מבואר מדברי רש"י, שמכיון שאברהם הצטער על כך שלא היו לו אורחים, ע"כ שלח לו הקב"ה את המלאכים בדמות אנשים וזאת בכדי שיוכל לקיים מצות הכנסת אורחים.

ובגמרא (במסכת שבת קכז, א) למדים מכך שאברהם אבינו עזב את הקב"ה לטובת אורחיו, ש"גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה".

אך לכאורה מתעורר קושי בדבר: היות שלאמיתו של דבר הרי המלאכים לא אכלו ורק "נראה כמו שאכלו", הרי נמצא אפוא שלמעשה לא קיים אברהם את מצות הכנסת אורחים בכך שהאכילם, ואם כן, הרי נכשל בכך שהפסיק באמצע קבלת פני השכינה. וכיצד יתכן שנכשל בכך אברהם אבינו.

כמו כן אף קשה לומר שהתורה מלמדת אותנו את דין "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה" ע"י פעולה שלאמיתו של דבר לא היתה בגדר הכנסת אורחים.

ואף לפי שיטת התוספות (מסכת בבא מציעא פו, ב ד"ה נראים) ש"המלאכים אכלו ושתו ממש" הרי זה רק מפני כבודו של אברהם, או מפני ש"אזלת לקרתא הלך בנימוסי'", אך הם מצד עצמם הרי לא היו זקוקים לאוכל, ובמילא עולה שבכל אופן לא היתה כאן מצות הכנסת אורחים כלפי המלאכים.

בביאור הדבר נראה לומר, על יסוד דברי הרמב"ם בהלכות אבל (פי"ד ה"א) וז"ל: "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים...וללוות את האורחים".

ולכאורה יש לתמוה על דברי הרמב"ם: מדוע לא כתב "מצוות עשה...להכניס אורחים", שהיא המצווה הכללית הכוללת בתוכה את כל הפרטים שבדיני הכנסת אורחים, אלא בחר להתמקד בפרט אחד מתוך כלל דיני הכנסת אורחים – לויית האורחים, ובו הוא בוחר כמייצג את כללות המצווה.

ובביאור הדבר נראה: במצוות הכנסת אורחים קיים חידוש מיוחד אשר איננו קיים במצוות אחרות של גמילות חסדים, שכן בכללות המצוות העוסקות בגמילות חסדים חשוב בעיקר המעשה – הנפעל, הטובה והתועלת של המקבל הם העיקר, ואילו רגשותיו של עושה החסד אינן חשובות כעצם עשיית החסד. (ראה בארוכה אתוון דאוריתא כלל כג בסופו).

וכן ניתן להוכיח מדברי הספרי (כי תצא כד, יט): "המאבד סלע מתוך ידו ומצאה עני והלך ונתפרנס בה קיים מצות צדקה", והיינו אע"פ שלא היה כל רצון מצד נותן הצדקה לתת את הכסף לעני, מ"מ מכיון שהמקבל – העני נהנה מכך, הרי שהנותן – המאבד קיים בדרך ממילא מצות צדקה.

לעומת זאת, העקרון במצות הכנסת אורחים הוא עצם הבעת החסד של המארח, ההתעניינות ושימת הלב שהוא מגלה כלפי האורח. הכנסת האורחים צריכה להיות באופן שהאורח יחוש שכל מה שהמארח עושה עבורו נובע מצד ההתעניינות בו ומאהבת ישראל. וענין זה מתבטא בבירור בחיוב לווית האורח, משום שהלוויה אינה חלק ממילוי צרכיו של האורח כאכילתו ושתייתו, אלא היא ביטוי של רגש החסד ואהבת ישראל. וע"י כך מרגיש האורח כי כל מה שנעשה בשבילו בא מצד רגש הלב של המארח הרוצה בטובתו.

ומטעם זה בחר הרמב"ם להגדיר את מצות הכנסת האורחים דווקא במצוות לוויה, שכן בזה הוא מחדש שמצות הכנסת אורחים שונה משאר המצוות של גמ"ח, בכך שעצם הבעת החסד שהמארח מגלה כלפי האורח היא עיקר מצוות הכנסת אורחים.

על יסוד זה ניתן לבאר בנוגע להכנסת האורחים של אברהם כלפי המלאכים, אף שלמעשה לא אכלו ולא שתו. שכן ע"פ הנ"ל מובן כי עיקר מצוות הכנסת אורחים איננה נוגעת לפעולה של החפצא – היינו עצם האכילה והשתיה, אלא היא תלויה בגברא – ההתעניינות ושימת הלב מצד המארח כלפי אורחיו. ומכיון שדבר זה היה אצל אברהם אבינו בשלמות, הרי שקיים בזה מצות הכנסת אורחים. ולכן אף למדים מכאן כי "גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה".

י"ח בחשוון תשס"ז
הגב לכתבה

תגובות
1
1. אמנם
בלקו"ש ח"ה (ע' 324)השאלה זהה אמנם מבאר באופן אחר שזה תלוי בחילוק קיום התו"מ של אברהם לשלנו עיי"ש.
י"ח בחשוון תשס"ז