ב"ה יום שני, ז' אייר תשפ"א | 19.04.21
מלך שיעורר את הקשר הנשמתי

מה זה "רוחו של משיח"? ולמה זה נושא חשוב כל כך בהתחלת הבריאה? הרב טוביה בולטון בפרשה החסידית לקראת שבת בראשית (חצי שיעור)
הרב טוביה בולטון

זמן קצר לאחר קבלת התורה בהר סיני לפני 3319 שנים, תיקן משה רבינו שיקראו בתורה בציבור, לפחות פעם בשבוע, כדי שהתורה לא תשכח.

והשבוע, תודה לא-ל, אנחנו מתחילים לעשות זאת בפעם ה-3319.

בתחילת התורה מסופר שעם התחלת הבריאה היה מצב בו "ורוח אלקים מרחפת על פני המים" (בראשית א, ב).

וחז"ל מסבירים: "זו רוחו של משיח" (ראה בראשית רבה ב, ד. תיקוני זוהר תיקון ל. בעל הטורים בראשית א, ב).

מה זה "רוחו של משיח"? ולמה זה נושא חשוב כל כך בהתחלת הבריאה?

כדי לענות על כך, נקדים תחילה הקדמה קצרה.

לא קיים בעולם כולו ספר שעשוי להיות דומה לתורה.

אפילו ספרי הדת של דתות אחרות – להבדיל - שהביאו השראה למליונים או גם למליארדים הם בסופו של דבר חיקויים לא מוצלחים של התורה.

ייחודה של התורה נובע מכמה סיבות. והכוונה בעיקר לדברים הבאים: 

1) התורה במעמד כל עם ישראל יחד. מיליוני יהודים ראו ושמעו את ה' בעת מתן תורה בהר סיני, בעוד ששאר כל הכתבים הדתיים – להבדיל - התגלו רק ליחידים או לכמה נבחרים שהעבירו את הדבר לקהל המאמינים. לכן, יהודים שמרו את התורה אלפי שנים למרות קשיים עצומים. 2) התורה ניתנה על ידי השם בורא העולם, בעוד שכל הדתות האחרות – להבדיל - באו גם לדבריהם מ'כוחות רוחניים' או 'מלאכים'. לכן כל מילה ואפילו כל אות בתורה היא אלוקית ומדוייקת, בעוד שהאחרים אינם אלא רעיונות מעוררי השראה. 3) התורה היא הגישה הבלעדית שמרוממת את החיים בעולם הזה ועל פיה עם בוא הגאולה, כאן יבנה בית המקדש השלישי וכאן המתים יקומו לתחיה. האחרים, לעומת זאת, עוסקים בעיקר במה שעתיד להיות לאחר המות והיציאה מהעולם הזה. לכן, התורה היא המקור היחיד שעוסק בסיפור הבריאה. 

בנוסף לכך, בתורה מצויים המפתח והפתרונות למרבית הבעיות האנושיות, כולל השאלה החשובה מכולן: למה אנחנו כאן ואיך אנחנו יכולים למצוא שמחה ומשמעות אמיתיים בחיים.
*
כדי להבין את כל זה, הנה סיפור ששמעתי לאחרונה מהמחנך רב הפעלים, הסופר והמתרגם, הרב אלי תגר.

הסיפור מתרחש לפני כעשרים שנה בניו יורק. מר פוגל (שם בדוי), חסיד חב"ד בגיל העמידה, האזין לקלטת של אחת השיחות של הרבי, תוך כדי נסיעה מהעבודה הביתה בשעת ערב מאוחרת. הוא כבר שמע את השיחה הזו עשרות פעמים, אבל משום מה אהב אותה במיוחד.

ובכל זאת, דווקא הפעם משפט מסויים 'הדליק' אותו והוא חש כאילו הרבי מדבר ישירות אליו:

"כידוע הבעש"ט אמר שנשמה יכולה לבוא לעולם לשבעים שמונים שנה רק כדי לעשות טובה למישהו".

מר פוגל שקע בהרהורים. 'האם יתכן יכול להיות שאני אחיה כל חיי ואף פעם לא אמלא את מטרתי? האם דבר כזה יכול להיות? אחרי הכל, מי יודע את דרכי ה' הנסתרות?'. ככל שהוא העמיק לחשוב על כך, הוא הלך והרצין ובשלב מסוים נשא תפילה חרישית - "אנא ה' תדריך אותי לעשות את מה שאני אמור לעשות. אינני רוצה לאבד את המטרה שלי".

לאחר דעתו נתיישבה, כאילו התעורר מחלום בהקיץ, הבחין מר פוגל שהוא נמצא במקום לא מוכר. התברר שהוא לא פנה ביציאה הנכונה מהכביש המהיר ובמקום להתקרב הביתה, הגיע לאזור אחר בברוקלין. הוא התחיל לחפש מקום מתאים לעשות סיבוב פרסה ולשוב על עקבותיו, ואז הבחין כי לימינו, בצד הדרך, באדם זקן שעומד נבוך מול מכסה המנוע המורם של מכוניתו הדוממת.

שלא כרגיל, הרחוב היה ריק למדי. מר פוגל האט, פתח את חלון רכבו והפנה את מבטו למתרחש. האיש הבחין בו וסימן לעברו כי הוא זקוק לעזרה. מר פוגל התקרב ושאל מה קורה.

"אה, איזה ביש מזל. אינני יכול להבין איך זה קרה", החל האיש לתנות את צרתו. "המנוע חדל לפעול ואני תקוע. לפני עשר דקות עבר כאן גרר-רכב, אבל הנהג ביקש 600 דולר כדי לגרור את הרכב עד הבית שלי שנמצא במרחק נסיעה של 15 דקות בלבד".

מר פוגל התקרב קצת יותר, והאיש המשיך.

"וכל זה קרה במקום שבו החניה אסורה, כך שאפילו אם אתפוס מונית ואשאיר את המכונית כאן, יגררו אותה.

"פוגל הצביע על מקום חניה ראוי במרחק לא גדול, ואמר: "אל תדאג, ה' יעזור. הנה, במרחק של עשרים מטר בלבד, יש מקום  חניה פנוי. הכנס לרכב, ואני אדחף אותך לשם. תשאיר את האוטו ותוכל לקחת מונית הביתה".

"תודה רבה!", אמר הזקן והלך לפתוח את דלת המכונית, ומיד המשיך, "אבל אני מחכה כאן כבר הרבה זמן ואף מונית לא עברה. תראה, הרחוב שמם, אבל אני חושב שאתה צודק. הדאגה לא באמת לא מועילה".

מר פוגל היה משוכנע מעבר לכל ספק שהאיש דובר אמת ולכן לאחר שסייע לו להחנות את רכבו, הציע לו באדיבות להסיע אותו הביתה. סוף סוף מדובר בנסיעה בת רבע שעה בלבד. 

האיש הזקן לא היה יכול להפסיק להודות לו. גם כששניהם נכנסו למכוניתו של פוגל, הוא המשיך ואמר, "תודה רבה לך, אני מאד מעריך את טוב לבך. עכשיו, כל מה שאני ואשתי צריכים לעשות זה להזמין מונית לשדה התעופה. אני מקוה שלא נאחר את הטיסה שלנו לפרודיה, לשם אנו נוסעים לבקר את הבת שלנו, ועכשיו נותרה רק שעה עד מועד ההמראה". 

"אין בעיה", אמר מר פוגל, "אני אקח אתכם לשדה התעופה".

הזקן שוב התלהב והתפעל. "איזה רב נחמד!".  הוא אפילו ניסה למחות, אבל מר פוגל היה החלטי, "מיד שנגיע, תכנס מהר הביתה, תקרא לאשתך, תוציאו את החבילות ונצא מיד. חבל על כל רגע".
ואכן, השניים מיהרו לבוא ומר פוגל שעט לכיוון נמל התעופה.

כשהם הגיעו, הזקן, ניגש למיטבו ואמר: "אתה חייב להרשות לי לשלם לך. הנה, קח את זה", והוא הושיט שטר של 100 דולר.

אבל פוגל לא שיתף פעולה. "סליחה, ידידי. ראשית ברוך ה' אני לא זקוק לכסף. שנית, זו היתה טובה ואני לא רוצה את הכסף. ושלישית זה לא היה 'ביג דיל'. כל העסק לקח פחות משעה ונהניתי מזה, כך שהכסף גם לא מגיע לי".

אבל האיש הזקן התעקש. הוא אפילו הוציא עוד מאה והמשיך לדחוף את זה לכיון פוגל ואמר "רק קח את זה, נו, אל תתוכח, קח". לבסוף מר פוגל אמר, "סליחה, אתה יהודי?". האיש הנהן ואמר "כן".

"אם כן" אמר פוגל, "תשמע. אתה באמת רוצה לשלם לי, נכון? ובכן, תניח תפילין. עשה זאת כל בוקר במשך חודש לפחות".

האיש הגיב ב"לא" תקיף. זה היה בדיוק מה שהוא לא רצה לשמוע. "תפילין? בשום אופן לא. אני לא עושה מצוות". 

"אם אתה מסרב, אין מה לעשות. הרי אתה היית זה שרצה לשלם. מבחינתי, אתה לא חייב לי כלום, אבל אם אתה רוצה לשלם, זה מה שאני מבקש. תקנה לעצמך זוג תפילין ותניח אותם".

האיש הזקן הביט אל פוגל בעניים לחות, לחץ את ידו באי-נוחות בולטת, ואמר, "בסדר, אני יעשה את זה", ומיהר להביא עגלת מזוודות.

ברגע שהוא התרחק במידה מספקת, האישה פנתה לפוגל החסיד ואמרה – "תודה רבה, השם שלח אותך". היא דיברה בקול נמוך תוך שהיא מביטה לעבר בעלה על-מנת לוודא שהוא עסוק ולא שומע את דבריה, אבל עם זאת לא הצליחה להסתיר את התרגשותה, כמו גם את העובדה שעיניה היו אדומות מבכי. 

"אתה לא יודע מה עשית זה עתה. קרה כאן נס. אנחנו ניצולי שואה. הכרנו אחרי המלחמה, התחתנו, הגענו לניו יורק וסיכמנו שבחיינו לא יהיה שום דבר יהודי. שום דבר. אבל ככל שהשנים חלפו,  התחלתי להתגעגע לדברים שזכרתי מבית הורי כמו הדלקת נרות  שבת, אבל כל פעם שהעליתי את הנושא,  בעלי התנגד. ילדינו נישאו, אנחנו לבד בבית והוא עדיין אומר. "לא מצוות". אמש הרגשתי כל כך רע ועשיתי משהו שלא עשיתי מאז המלחמה. התפללתי. התחננתי לה' לחולל נס שישנה את דעתו של בעלי. ועכשיו הגעת. אתה הנס! אני בטוחה שהשבוע יהיו לנו נרות שבת. 

*

זה עונה על השאלה שלנו.

משיח יהיה מנהיג גדול. מלך שיעורר את הקשר הנשמתי של כל היהודים לתורה. משהו דומה למה שמר פוגל עשה לזוג הזקן.

הקשר הנשמתי הזה קרוי "רוחו של משיח" שקדמה לבריאת העולם. זהו הזהות היהודית שקיים בכל יהודי וגורם לנו להבין שאנחנו הבנים, העבדים והעם הנבחר של השם וגם המטרה שבשבילה נברא העולם, כדברי חז"ל שהעולם נברא "בשביל התורה ובשביל ישראל" (ראה רש"י בראשית א, א). 

וזה נקרא "רוחו של משיח", כי רק משיח יוכל להביא את הקשר הזה לידי ביטוי וגילוי מושלם. וזה היה תפקידו של הבעש"ט והאדמו"רים החסידיים אחריו, כדברי הרבי שהנשיא של כל דור הוא גם המשיח שבדור. 

זה אפוא המסר של פרשת בראשית:

רוחו של משיח נמצאת בכל אחד מאתנו ובקרוב, בקרוב מאד, מלך המשיח יגלה זאת, יבנה את בית המקדש, כל היהודים יוכלו לעשות את כל המצות וכל בני האדם יראו שהשם בורא את העולם ותורתו היא הדרך האמיתית היחידה לעבדו.

זה תלוי בנו לעשות כל אשר ביכולתנו, כמו מר פוגל בסיפור, להביא את...

משיח נאו!

כ"ז בתשרי תשס"ז