ב"ה יום שני, ז' אייר תשפ"א | 19.04.21
לתורה כח לשנות את העולם

שנית, מדוע התורה שייכת לחג שמחת תורה יותר מכל שאר החגים? הרב טוביה בולטון משיב באמצעות סיפור חסידי (חצי שיעור)
הרב טוביה בולטון


שמחת תורה הוא החג שחותם ומסיים את השמחה הגדולה של חג הסוכות. ובמבט ראשון, צירוף המילים 'שמחת תורה' נשמע כמו 'השמחה של התורה'.

ואם כן, מתעוררות מספר שאלות. 

ראשית, למה החג נחשב "שמחה של התורה" שמשמעו שהתורה שמחה ולא "שמחה עם התורה", או עדיף: "שמחתם של בני ישראל".

שנית, מדוע התורה שייכת לחג הזה יותר מכל שאר החגים?

שלישית, התורה היא חכמתו של ה' אבל בשמחת תורה אנחנו שמחים בתורה לא באמצעות לימוד התורה אלא רוקדים עם ספרי התורה כשהם סגורים, עטופים ב'מעיל'!

ובכלל, מה משמעותה של שמחה עם התורה?

כדי להבין את זה, הנה סיפור.

*

היה זה בעת ריקודי ה"הקפות" בשמחת תורה ב"בית הכנסת של החיילים" בעיירה קטנה אי שם ברוסיה הצארית, לפני כמאה שנה.

היו בעירה עוד כמה בתי כנסת אבל המקום הטוב ביותר להיות בו בשמחת תורה, במיוחד לילדים, היה כאן, בבית הכנסת של  הקנטוניסטים.

אף אחד לא שמח כמו הקנטוניסטים.

הקנטוניסטים היו יהודים שנגזלו מהוריהם בגיל צעיר וגויסו לצבא הצאר בכפייה כדי 'לשכנע' אותם לעזוב את היהדות. אבל זה לא עבד. רבים מהם העדיפו למות מאשר להמיר את דתם, ורבים אחרים נותרו נכים לכל חייהם.

ואלה ששרדו, היו יהודים נלהבים במיוחד. ואכן, הריקוד והשירה שלהם בשמחת תורה היו ללא גבול. האנשים הרימו את רגליהם לקצב הקולות שלהם עצמם כשהם נושאים ספרי תורה גדולים. הם היו צרודים מרוב שירה, עיניהם ברקו בשמחה והתלהבות וזיעה כסתה את פניהם והרטיבה את בגדיהם ככל שהקצב נעשה מהיר יותר והשמחה הרקיעה שחקים.

בין כל אלה בלט במיוחד קנטוניסט אחד שנקרא לו שמעון.

הוא נראה כבן חמישים והוא רקד בשמחה מיוחדת, ללא הפסק, במשך כחצי שעה, כשהוא שר בקול שגובר על כל שאר הקולות. 

רק כחלוף מחצית השעה, הוא הגיש את ספר התורה שנשא למישהו אחר והתיישב. בתוך כך, אלה שעמדו לידו הבחינו כי בלהט הריקודים החולצה שלו נפתחה וכאשר ליבו התגלה התברר שגופו עטור צלקות. הילדים הבחינו בכך מיד, עוד בטרם שמעון הספיק לייצב את נשימתו\ הם כבר בקשו הסבר מאין באו לו הצלקות האלה.

חיוך התפשט על פניו המאירות של שמעון והוא הגיב: "אה, אלה, אלה מדליות של כבוד".

כשראה שהילדים באמת רוצים לדעת, הוא נהיה קצת יותר רציני, והתחיל לספר:

"כשהייתי ילד בן שמונה, כמו שאתם היום, התקיימה לילה אחד בביתינו אסיפה של יהודי העיר שנמשכה אל תוך הלילה. אבי זכרונו לברכה היה רב העיר והוא ניהל את האסיפה. הקשבתי מאחורי הדלת שהיתה פתוחה קמעא ושמעתי הכל.

התברר שחיילי הצאר הגיעו מוקדם יותר אותו יום ודרשו שהעיר תמסור עשרים ילדים לצבא. הם היו מוכנים לגייס כל אחד, אבל אף אחד לא רצה שזה יהיה הבן שלו. העשירים אמרו שהם יתנו כסף, הרבה כסף, לקהילה, אם בניהם ישוחררו בעוד שאחרים, כולל אבי, עמדו על כך שהגיוס צריך להיות הוגן ושוה לכל. זה היה באמת רציני. היו צעקות. אפילו בכי. הדיון נמשך שעות ארוכות ובסופו של דבר הוחלט לערוך הגרלה.

"כמה שעות אחרי הויכוחים שלהם, נרדמתי, אבל פתאום התעוררתי לקול צעקה. ידעתי שזה קולה של אימי וידעתי מה קורה... הייתי אחד מאלה ששמם עלה בגורל!

"אמי נכנסה לחדרי, בוכה ומתייפחת בצורה כמעט בלתי נשלטת, מחבקת ומנשקת אותי ללא מילים.

"אמרתי לה 'אמא, את לא צריכה לבכות, אני אשוב... אני מבטיח. את תראי!' אבל היא ענתה, "שמעון, בני האהוב, הנשמה שלך בסכנה יותר מהגוף שלך!"

"'אבל', עניתי, אמא, אני נשבע אני אשאר יהודי לעולם!'

למחרת אבא דיבר אתי שעה על מה שמצפה לי בצבא הצאר והפציר בי להשאר יהודי בכל מצב. ולמרות שהוא לא בכה בכלל, ידעתי שנפשו נסערת. למעשה, כעבור מספר שבועות בלבד הוא הלך לעולמו, במיטב שנותיו, לאחר שליבו נשבר.

"בינתיים, כעבור כמה ימים שני 'חוטפים' הגיעו לעירה והחלו לקחת ילדים בכוח מהוריהם. נראה שהעשירים לא יכלו לעמוד בכאב של אבדן ילדיהם ושכרו אותם. כל ההורים ניסו להסתיר את ילדיהם, אבל זה לא עזר. גם אמי החביאה אותי בגיגית, אבל הם פרצו לביתינו, הכו את אמי וכאשר קפצתי על מנת להגן עליה, הם גילו אותי ולקחו גם אותי.

"למחרת כבר היתה להם עגלה מלאה בילדים, ויצאנו לדרך כשידינו כבולות, מלווים בשומרים חמושים רכובים על סוסים. איכשהו אמא שלי הצליחה לפרוץ את חומת השמירה, הגישה לי שקית (שמאוחר יותר גיליתי שהיא מכילה זוג תפילין) ואמרה 'אל תשכח את יום הבר-מצוה שלך'. אלה היו המילים האחרונות ששמעתי ממנה.

"שלוש שנים מאוחר יותר הייתי עדיין רחוק שנה מהבר מצוה שלי ועדיין הצלחתי לשמור את ההבטחה שלי לאמי ולא נכנעתי. אבל ידעתי שאני לא יכול להמשיך להחזיק מעמד. העינויים הקשים והעונשים הכבדים היו בלתי נסבלים. הייתי מנהיג ודוגמא לאחרים ולכן הם החליטו להשקיע בי מאמצים מיוחדים. והכוונה למכות, רעב, מניעת שינה וביגוד חם, הישארות בבידוד ומה לא, וככל שהזמן חלף, זה רק הלך והחמיר.

"כך זכיתי לקבל את ה'מדליות' שלי", אמר שמעון כשהוא מצביע על חזהו, והמשיך בסיפורו.

"לאחר עינויים אינטנסיביים במשך כמה חדשים, הם באו אלי בהצעה:

"בימים הקרובים הגנרל עצמו עתיד לבקר במחנה ואם אמיר את דתי בנוכחתו, הם יעניקו לי שורה של זכויות, מיטה חמה, מזון משובח, דרגה גבוהה בצבא ואפילו יאפשרו לי לפגוש שוב את הוריי (אבי כבר לא היה בחיים, אבל אז עדיין לא ידעתי על כך).

"אמרתי להם לתת לי שלושה ימים כדי לחשוב על כך.

"באותם שלושה ימים העינויים נמשכו והם לא הניחו לי אפילו רגע. במקביל, המפקדים המשיכו לבקר אותי ולהבטיח לי כמה טוב יהיה לי, על מנת  לוודא שאני לא מתכונן לאכזב אותם.

"באותו לילה חלמתי שאני נמצא על שפת הנהר בעירת הולדתי. הייתי מאד צמא וקפצתי לתוך הנהר כדי להתקרר ולשתות אך לפתע הזרם החל לסחוף אותי למטה. נאבקתי בכל כוחי אבל זה היה קרב אבוד, הרגשתי שעוד רגע הכל יגמר. ואז הבחנתי בענף קטן צף על פני המים, נאחזתי בו מתוך מצוקה וברגע שתפסתי אותו הוא הפך לחוליה האחרונה בשרשרת ארוכה שהיתה מחוברת לעץ ביבשה. לכל חוליה היה שם יהודי. על הראשונה, הקרובה ביותר לעץ, היה כתוב "אברהם", על הבאה אחריו "יצחק", וכך אלפי חוליות עד זו שלפני האחרונה עליה היה כתוב את שם אבי עליו שלום ועל האחרונה בקצה שלי היה כתוב שמי!

"אבל החוליה שלי התחילה להשבר!

"לא! לא! לא! צעקתי בהיסטריה והתעוררתי שטוף זעה.

"כאשר היום הגיע, קבוצת חיילים הגיעה לקחת אותי, הלבישו אותי במדים יפים וליוו אותי במשמר כבוד אל הטקס, שם כבר ישבו הגנרל והפמליה המלכותית שלו כולם מחייכים.

"הציגו אותי בתור הילד שגילה את האור ומוכן לעזוב את היהדות לטובת הכנסיה וכל העינים היו נעוצות בי.

"כשהובילו אותי לבמה הבחנתי שהקירות היו מעוטרים בלבים ותחתיהם חרבות גדולים וגם שתי חרבות יותר קטנות ביניהם.

"פניתי אחורה, משכתי את אחת החרבות הקטנות מהקיר, הוצאתי אותה מנרתיקה והצהרתי.

"אני עושה את זה בגלל שלושת הימים שאמרתי שבהם אשקול האם להמיר את דתי חס ושלום! אני יהודי, ותמיד אהיה יהודי! שמע ישראל!"

"ולפני שהם קלטו מה מתרחש, הנחתי את כף ידי על השולחן ובתנועה אחת קצצתי את ראשיהן של שלוש אצבעות (תוך זהירות לא לפגוע באצבע האמצעית שעליה אני עתיד לקשור את רצועת התפילין)... מיד הרמתי את היד כדי שכולם יראו והדם נשפך על המדים הלבנים הבוהקים של המפקדים!

"כולם נדהמו והמפקדים עזבו את האולם במבוכה ... הם נחלו מפלה מידו של ילד יהודי.

"אינני יודע איך, אבל נשארתי בחיים. הדם נעצר, מצבי השתפר ואפילו הצלחתי להחזיק מעמד עשר שנות שירות נוספות עד השחרור. אבל אף פעם לא דיברו אותי יותר על דת.

"באותה שעה לא ידעתי על כך, אבל לא הייתי הסיפור היחיד של ילד יהודי שהתייצב מול הצבא. כך או כך, שמעתי ששלצעד שלי היתה השפעה על ההחלטה של הצאר ניקולאי ימח שמו וזכרו להפסיק את גזירת הקנטוניסטים, ברוך השם...

"אבל עכשיו ליל שמחת תורה, ובכן הבה נרקוד!"

שמעון קם ממקומו והחל לרקוד שוב במרץ מחודש ולשיר בעוז "שישו ושמחו בשמחת תורה!"

*

זה עונה על השאלות שלנו.

כאשר השם נתן את התורה לבני ישראל הוא נתן להם את הכוח לא רק לא להיות מושפע מן העולם אלא להפוך את העולם כולו לטוב... משהו כמו שמעון בסיפור שלנו שהופך את הצלקות שלו ל'מדליות' שהשפיעו אפילו על הצאר הרוסי הרשע.

זו השמחה וזה הכוח שבתורה. וזו הסיבה שהשמחה עם התורה היא כשהיא עטופה... כי שמחת התורה האמיתית נובעת מהאלוקות האינסופית שבתוכה, מעל ומעבר להבנה.

והסיבה שאנו שמחים בחג הזה במיוחד היא, כי עכשיו אנו מסיימים את שרשרת חגי תשרי וחוזרים למילוי השליחות האמיתית שלנו – לשנות את העולם, ואנחנו זקוקים לתורה כדי לעשות זאת.

רק לתורה יש את הכוח ואת השמחה לשנות את העולם.

אבל המהפכה האמיתי של 'השמחה של התורה' תהיה על ידי משיח! הוא יחזיר את כל היהודים לתורה ויחד נהפוך את כל העולם ל"בית כנסת של חיילים" ענק ומלא שמחה של תורה.

חג שמח ומשיח נאו! 

י"ט בתשרי תשס"ז