ב"ה יום שני, ז' אייר תשפ"א | 19.04.21
לסלק את המוות

"בנים אתם לה' אלוקיכם - לא תתגודדו...", מה שייך האיסור עם רעיון כה נשגב? הרב טוביה בולטון בפרשה החסידית (חצי שיעור)
הרב טוביה בולטון

בפרשת השבוע אנו מוצאים את הפסוק שהוא מן הסתם העוצמתי ביותר בכל התורה כולה (דברים יד, א-ב) "בנים אתם לה' אלקיכם, לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת. כי עם קדוש אתה לה' אלקיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה".

אכן, מדהים לחשוב על כך שבני ישראל נחשבים בנים של הקב"ה. לא פחות מזה, מדהים גם הרעיון שהקב"ה בחר בעם מסוים להיות קדוש והעם הנבחר הוא העם היהודי!

אבל אי אפשר שלא להתפלא: מה שייך לכאן האיסור "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת"ן? מה האיסור המסוים הזה קשור עם כזה רעיון נשגב?

כדי להבין את זה, הנה סיפור.

*

גם בלילה האחרון יענקל לא הצליח להרדם. ובבוקר, הוא בקושי הצליח לפקוח את עיניו, כשהוא התעורר לבוקר הקר והמושלג של ויטבסק ויצא לרחוב כדי ללכת לעבודה.

"האם יהיה פתרון כלשהו? מתי זה יסתיים?", הוא חשב לעצמו. חמישה חדשים בפחד מתמיד היו יותר מדי בשבילו.

נראה שכבר כמעט חצי שנה מלאך המות מנסה לפרוש את כנפיו סביב הגג של יענקל המסכן. אשתו הלכה להשתגע. "שילכו להתפלל במקום אחר!", היא התחננה. "למה אצלנו בבית? שיתפללו לבד בבית שלהם! למה אנחנו ממשיכים להזמין אותם?"

כן, זה היה ברוסיה והשנה היתה תרפ"ו. סטלין היה בשלטון והמות היה בכל מקום, אף אחד לא העז אפילו לחשוב לא טוב על 'אבא' סטלין, "שמש העמים". כל התכנסות של שלושה אנשים ומעלה היתה במעקב של המשטרה החשאית. ביום אחד חצי מיליון בני אדם נעלמו מהרחובות! חסידים נהגו לשאת את התפילין שלהם אתם תמיד מפחד שפתאום ייאסרו. היו שהעריכו שסטאלין (ימח שמו) הרג כחמישים מיליון בני אדם מאזרחיו ורשימת הסיבות להיות באימה ופחד הולכת ומתארכת.

ובגיהנום הזה עלי אדמות, יענקל, פועל פשוט בבית חרושת, עסק בפעילות שבעיני השלטונות נחשבה עבירה הכי חמורה: ניהול 'מנין' מחתרתי בביתו. הוא עשה זאת רק בגלל שהוא היה חסיד חב"ד והרבי הורה לא להתחשב ביבסקציה (המחלקה היהודית של המשטרה החשאית של סטאלין).

בנוסף לכך, הוא גם לא שלח את הבן שלו לבית הספר העירוני (הרבי התבטא כי מוטב לאדם שישליך עצמו לכבשן האש מאשר לשלוח את ילדיו לבתי הספר שלהם ולתת לקומניסטים לחנך את ילדי ישראל) ואם הוא יתפס הוא ישלח לסיביר. ומעל לכל, אחת לשבוע, שיעור התורה המחתרתי לילדים התקיים במרתף ביתו.

זה היה יותר מדי. ממש יותר מדי. "למה אנחנו לא יכולים לשמור מצוות לעצמנו כמו שאר היהודים הדתיים", בכתה אשתו.

תקופה מסוימת יענקל חשב שזו מתיחות ברת חלוף והיא תתגבר, אבל לאחר כמה שבועות הוא התחיל להסכים איתה. ואחרי שעברו עוד כמה שבועות הוא החליט לעשות משהו בנידון.

הרבי היה בלניניגרד. יענקל גמר אומר לנסוע לשם ולבקש מהרבי למצוא מישהו אחר.

במסע ברכבת בן עשר השעות היה לו הרבה זמן לחשוב וככל שהוא התרחק מויטבסק ומהלחץ מהבית, הוא התחיל להבין כמה היא צדקה.

"איך בכלל התחלתי את הדבר המסוכן הזה?" הוא חשב לעצמו. "נכון, הרבי רוצה את זה, אבל הייתי צריך להפסיק אחרי כמה שבועות... חמישה חדשים זה כבר מוגזם. אפילו יום אחד זה התאבדות. זה הרי נס שאני עדיין בחיים".

אחרי כמה שעות של נסיעה, המחשבות שלו התבהרו עוד יותר. "אחרי הכל, איפה כתוב בתורה שעליך לסכן את חייך כדי ללמד ילדים תורה או כדי לעשות מנין? ואם הם היו תופסים אותי מונע מבני ללכת לבית הספר הרי היו שולחים אותי לסיביר מיד ואת הילד היו מכניסים לבית יתומים. ואיז טובה יכולה לצמוח מזה? אולי עדיף שילך לבית הספר שלהם בבוקר ואני אלמד אותו תורה בערב".

כשהוא הגיע ליעדו, יענקל היה בטוח בצדקתו. הוא התכונן לבקש מהרבי שחרור מלא מתפקידו. הוא פנה למזכירו של הרבי ולמזלו אושרה לה יחידות אצל הרבי עוד באותו יום. 

אבל כשהוא נכנס בפועל לחדרו של הרבי, לפתע הכל השתנה.

הרבי עיין בניירות מסוימים שהיו על שולחנו. החדר היה בהחלט שקט והרבי נראה שקוע במשהו עמוק, אינסופי. זה היה די מפחיד ומרעיד והמחשבה הראשונה של יענקל היתה "נפלתי לתוך קודש הקדשים". הוא רצה לפנות אחורה ולעזוב אבל יחד עם זאת היתה לו תחושה שהוא נמצא בדיוק במקום שבו עליו להיות.  הוא לא ידע להסביר את זה, אבל ברגע שהרבי הביט בו היה ברור לו שהאיש הזה חש בכאבו של כל יהודי בעולם.

יענקל רצה לפתוח את פיו לומר משהו על מצבו הבלתי אפשרי בבית, אבל הוא לא היה יכול. הוא הביט בעיניו של הרבי ופתאום הרגיש שמח ועצוב גם יחד.

ואז הרבי פתח ואמר:

"אם באזור מגוריך אין מקוה-טהרה, זו משימה די מורכבת. צריך לאסוף כסף, לרכוש חומרים, למצוא פועלים ולבנות את המקוה מבלי שאיש ישים לב ואחר כך, כמובן, לשכנע את נשות הקהילה לבוא. אבל אני סומך עליך שתצליח".

יענקל לא היה מסוגל לפצות את פיו. הוא רצה להתלונן, למחות אבל כל מה שהוא הצליח לומר היה "אבל, רבי..." ולא יותר.

הרבי המשיך: "אחד מנקודות השיא של עבודת יום הכיפורים בבית המקדש היתה השלכת השעיר לעזאזל כדי למחוק את החטאים של בני ישראל. חז"ל אומרים שמי שעשה זאת ("איש עתי") לא הוציא את שנתו, ובכל זאת היתה תחרות גדולה כדי לזכות בתפקיד, כי מי שעשה זאת טיהר את בני ישראל"

יענקל ראה שהעינים של הרבי מלאות דמעות, וגם הוא בכה. כעבור כמה רגעים הוא ניגב את עיניו ויצא לדרך הביתה כשלפניו משימה - להתחיל בניית מקוה.

*

זה עונה על השאלה שלנו.

מות הוא דבר מאד מפחיד ומרעיד ובצדק. כי על פי התורה זו תכלית הטומאה. הניגוד המוחלט לקדושה. השם הוא חיים ואין שום דבר "מחוץ" להשם. אם כן איך בכלל יכול להיות מות?

התשובה היא שקיומו הוא בשקר. המות בא לעולם כאשר אדם עבר על ציווי השם, נעלם מן העולם במתן תורה וחזר שוב בחטא העגל.

לכן, הניגוד הגמור של המות היא האמת. האמת היחידה היא התורה. (לכן המות נעלם במתן תורה).

זו המשימה המיוחדת שלשמה השם בחר בבני ישראל - לסלק את המות על ידי גילוי הקדושה של התורה בעולם.

אבל זה לא כל כך פשוט. מות הוא כוח חזק מאד. כמעט בלתי ניתן לניצחון.

אנו רואים את זה ביהודי הראשון. אברהם כל הזמן מתמודד עם המות. הוא עצמו הושלך לכבשן האש ומאוחר יותר כמעט הקריב את בנו - כדי לתקן את העולם עם האמת.

לכן דוקא הוא נבחר להיות אבי האומה היהודית ולא הצדיקים שלפניו (כמו נוח, חנוך או מתושלח) כי אברהם הוא הראשון שבאופן מתמיד סיכן את חייו כדי לתקן את העולם.

לכן עם ישראל נקרא בנים להשם. כי בעצם נשמתם יש שאיפה להביא חיים לעולם. הם קשורים בהשם כמו אב לבנו, מעבר לכל הבנה.

כעת נוכל להבין למה האיסור לעשות סימן בגוף בגלל המת, מוקף במשפטים כל כך עצמתיים; כי עצם היהדות היא לנקות את העולם מהמות ובודאי לא להזדהות אתו בשום אופן.

ומשיח, הגואל היחיד, יביא את כל זה לפועל.

לכן כאשר הרמב"ם מפרט את שלוש עשרה עיקרי האמונה הוא מחבר את האמונה במשיח עם האמונה בתחית המתים (העיקר י"ב והעיקר הי"ג). כי משיח הוא הגואל לו אנו מצפים בקוצר רוח על מנת שיבוא לגלות את טבעה האמיתי של היהדות ולהפוך את העולם הזה לעולם של אמת, חיים ושמחה.

והכל תלוי בנו - להביא את הגאולה אפילו רגע אחד קודם ולזכות ל-

משיח נאו!

כ"ב במנחם-אב תשס"ו
הגב לכתבה

תגובות
1
1. מה כתוב כאן?
לא הבנתי דבר.
כ"ג במנחם-אב תשס"ו