ב"ה יום שני, ז' אייר תשפ"א | 19.04.21
כיצד ניתן לצוות על אהבה?

ניחא תצווה על מצוות, אבל כיצד ניתן לצוות על אהבת ה'? הרב טוביה בולטון משיב לשאלה בסיפור חסידי עם רבי הלל מפאריטש (חצי שיעור)
הרב טוביה בולטון

פרשת השבוע מכילה שתים עשרה מצוות. ביניהם: 1) לא לחמוד את רכושו של החבר. 2) מצות האמונה באחדות ה'. 3). מצות אהבת ה'. 4) ללמוד וללמד תורה. 5) לקרוא קריאת שמע פעמיים בכל יום. 6) להניח תפילין על היד. 7) להניח תפילין. 8) לקבוע מזוזות על הפתחים. וכן מצות נוספות.

במבט ראשון, כל המצוות הללו מובנות. למעט המצוה לאהוב את ה'.

איך אפשר לצוות עלינו לאהוב את השם? הרי אם, למשל, אדם לא אוהב חמאת בוטנים או מוסיקה קלאסית, כל הפקודות שבעולם לא יעזרו כדי לגרום לו כן לאהוב. הוא יכול להעמיד פנים כאילו הוא אוהב, כמו ששחקן קולנוע עושה, אבל הוא לא מסוגל לאהוב באמת.

קל-וחומר כשמדובר באהבת א-ל, בלתי מושג ובלתי נתפס.

כדי להבין את זה, הנה סיפור על רבי הלל מפאריטש [שיום פטירתו חל בי"א מנחם אב, לפני 142 שנים].

ר' הלל היה תלמיד חכם נפלא וגם צדיק גדול. כשהוא היה בן 13 הוא היה בקי בכל התלמוד בעל-פה ובגיל 15 ידע את כל ספרי הקבלה.

ואז הוא גילה עותק של ספר התניא (ספר היסוד של חסידות חב"ד) ומסופר שלאחר לימוד כמה פרקים הוא נשא את עיניו ואמר באידיש "אויס צדיק", כלומר, מתברר שאינני צדיק מושלם, והפך לחסיד מסור של אדמו"רי חב"ד-ליובאוויטש.

תחת הנהגתם של האדמו"ר השני והשלישי (בסדרה של שבעה אדמו"רי חב"ד), ר' הלל נשלח לעתים קרובות לערים וכפרים רחוקים לחזק יהדות ולאסוף כסף בעד לימוד תורה, פרנסה לעניים ופדיון שבויים.

המשימה השניה שלו, גיוס כספים, היתה הרבה יותר קשה מהראשונה. ראשית, ר' הלל היה אדם מאד רוחני עם הבנה בנשמות ולא ברובלים. שנית, תמיד היה נחוץ סכום עצום של כסף, ולבסוף, בדרך כלל רק יהודים בני האצולה היו בעלי ממון.

אבל לפעמים, המזל מאיר פנים.

למשל, ר' הלל שמע על מנהל-אחוזה עשיר שאם יתייחסו אליו כראוי ויפנו אליו בכבוד הראוי, זה בהחלט יהיה משתלם. הוא שאל את הרבי, קיבל רשות וארז את חפציו על-מנת לצאת לדרך.

ר' הלל היה מוכר היטב גם בקרב המון העם ובבואו לעיר הוזמן על ידי אחד היהודים המקומיים להתארח בביתו.

ושם, בבית מארחו, ר' הלל קיבל דיווח מאכזב מאוד ביחס לאותו מנהל. נכון שהוא היה יהודי בעל-צדקה, אבל הוא היה גם גאותן, שחצן וכעסן. עד מהרה היה נתקף בכעס נורא ומאיים על כל מי שנקרה בדרכו. כתוצאה מכך, כולם פחדו ממנו, מה גם שהילכו שמועות כי בעבר הוא אכן יישם כמה מאיומיו הכי גרועים.

מצד שני, הוא גם אהב להתפאר במעשיו הטובים ונהנה לקבל מחמאות מפי רבנים גדולי תורה. 

כל פעם שרב כלשהו עבר במקום כדי לאסוף כספים, הוא היה יוצא מגדרו להשמיע דברי תורה ולסיים בתרומה נאה.

זה היה המצב אליו נקלע ר' הלל. 

הקהילה היהודית נזקקה לכסף באופן נואש, וכעת נותר לגרום לשקרן הצבוע לתרום כמה רובלים לרב קדוש אוטנתי, ור' הלל היה האיש המתאים ביותר!

ואכן, כאשר נודע למנהל שר' הלל הצדיק בא לעיר, הוא הודיע שהוא יבוא לבקר אותו בבית בו הוא מתארח, עוד באותו יום מיד לאחר ארוחת הערב.

דבר הפגישה נודע בעיר והמידע יצר מתח ודריכות. אנשים העלו ספקולציות מה יהיה גובה התרומה שר' הלל יקבל מידי העשיר. היו שאמרו חמישים רובל, אחרים העלו את ההשערה למאה (מה שנחשב לסכום נכבד ביותר באותם ימים) ומישהו אחר הרחיק לכת ואמר – "אתם לא מכירים את ר' הלל, האמינו לי שהוא עשוי לגרום לרשע הזה לתת אפילו מאתיים רובל, אני בטוח! אתם עוד תראו!"

בערוב היום, המנהל הגיע במרכבה המלכותית שלו, רתומה לכמה סוסים ואחד ממשרתיו קפץ מהעגלה, רץ לתוך הבית והודיע: "מנהל האחוזה הגיע כדי לפגוש את הרב החשוב".

באותה שעה ר' הלל ישב ליד השולחן, ובדיוק סיים דף נוסף בתלמוד. והנה המנהל נכנס פנימה בזחיחות דעת ובזקיפות קומה, מצפה ל'ברוך הבא' חם ולבבי כראוי לאדם במעמדו.

אבל ר' הלל רק הרים את העינים מהספר לרגע ומיד חזר לתלמודו, כאילו האורח בכלל לא מעניין אותו. 

המארח ואשתו נדהמו. עיניהם ופיותיהם נפערו לרוחה והיה נראה שבעוד רגע שניהם יתעלפו.

המנהל מצידו עמד לקראת התפרצות זעם אבל הוא לא רצה שהרבי הקדוש יגלה את פרצופו האמיתי ועשה מאמץ עצום כדי לחייך, להשאר זקוף ולא לאבד את כבודו.

אבל היה ברור שהוא חש מושפל.

הוא הביט לחילופין על ר' הלל, לימינו ולשמאלו בחיפוש נואש אחרי משהו שימנע בעדו מלכעוס, כחכך בגרונו בקול, אבל ר' הלל המשיך להתעלם ממנו... בתוך תוכו הוא בער כאש!! מלכתחילה הוא הגיע לכאן כדי לעשות רושם ולהתפאר והנה עכשיו המצב הפוך לחלוטין!

ר' הלל חזר והרים את עיניו לרגע, הביט אל מול אורחו ומלמל משהו כמו "אה, אז אתה המנהל?..."

המנהל לא היה יכול לשאת עוד את המעמד. הוא פנה אל בעל הבית ואשתו בפנים אדומות מכעס והתחיל לצעוק: לשם כך הזמנתם אותי הנה? אני עוד אשרוף את הבקתה המלוכלת הזו! אני אשליך את כולכם לבור! אתם תתחרטו על היום שבו ראיתם אותי!"

והוא יצא מהבית בסערה, טורק את הדלת אחריו כל-כך חזק עד שהגג שהיה עשוי קש כמעט נפל פנימה...
  
אחרי כחצי שעה, כאשר בני הבית נרגעו קמעה, ר' הלל קרא למארחו המבוהל הצידה והטיל עליו משימה – "לך לאחוזתו של המנהל ואמור לו שהלל מפאריטש אמר שהברירה היחידה שלך היא לתת לו מאה רובל לצדקה".

"אבל... אבל.. אני מפחד!" מלמל המארח בתגובה. "האם לא ראית כמה הוא כעס? למה? הרי הוא יהרוג אותי! הוא ישרוף את הבית שלי!"

- "לא! אל דאגה, הוא לא יעשה דבר, אתה תראה", ענה ר' הלל בשלוה. "רק תחשוב טוב ותמלא את בקשתי. ואם הוא ישאל למה? אתה יכול לומר שהכרחתי אותך, אבל הוא לא יכעס. אני מבטיח לך. ותזכור, 100 רובל!"

המסכן עשה את דרכו לאחוזת המנהל כשהוא תוהה האם יהיה זה יומו האחרון עלי אדמות ובתקוה שהמנהל בכלל לא יכניס אותו. אבל כשהוא נכנס לאחוזה הוא מצא את הדלת קצת פתוחה ושמע קול בתוך הבית.  הוא הקיש, פתח הדלת קצת יותר אבל עדיין לא קיבל תגובה.

הוא אזר אומץ ובחשש רב פתח את הדלת ונכנס פנימה. "שלום" הוא קרא כמעט בלחישה, "יש מישהו בבית?" ושוב לא זכה למענה אבל הנה הוא רואה את המנהל בחדר הסמוך, מתהלך אנה ואנה כאחוז דיבוק ומדבר לעצמו בקול. 

"למה? למה הוא בכלל לא התייחס אלי ולא דיבר אתי מילה? למה הוא השפיל והכעיס אותי כל כך? מי יודע מה היתי יכול לעולל לו? אף אחד לא יכול לעשות לי את זה! אף אחד! הוא בקושי הסתכל עלי? זה צדיק?"

כשהמנהל נרגע קצת מהמונולוג שלו, הוא הבחין שיש מישהו בבית ושאל מה הוא רוצה.

המארח של ר' הלל כחכך בגרונו כמה פעמים וניסה להעביר את המסר: "ר' הלל שלח אותי.. הוא שלח אותי לכאן... הוא אמר לי לבקש ממך לתת ... אלף .. רובל...".

כנראה שהמסר נקלט. המנהל הורה לו להמתין ופנה לחדר אחר וכעבור זצן קצר חזר עם הכסף בלי לומר דבר.

כעבור שנה, כשר' הלל חזר לאותו מקום, המנהל הפך לאדם אחר. הוא היה נוח לבריות, קבע עתים לתורה יחד עם הציבור ונתן צדקה ביד רחבה עוד יותר. ר' הלל פתח את ליבו.

*

זה עונה על השאלה שלנו.

הסיבה שאפשר לצוות עלינו לאהוב את השם היא ההכרה בכך שהשם הוא תכלית הטוב והבורא, היוצר והמקור של כל הטוב שבעולם. במילים אחרות, אם אנחנו אוהבים, למשל, כסף, פרסום, כוח וכיוצא באלה, כי אנו רואים בהם מקור לדברים טובים, קל-וחומר שעלינו לאהוב את השם, מי שבאופן תמידי מהווה ומקיים את כל זה והוא גדול וטוב הרבה יותר מכל זה, ללא כל ערך ודמיון!

הבעיה היחידה היא הקושי של בני אנוש בעולם הזה הגשמי לחוש ולהכיר בגדולת ה' ובטובו הגדול והאמיתי. וכאן נכנסים לתמונה הצדיקים. אלה הם יהודים שמרגישים את רצון השם ויותר מזה, יכולים לעורר גם באחרים השראה בכיוון זה, משהו כמו ההשפעה שהיתה לר' הלל על המנהל או ההשפעה שהיתה לספר התניא על ר' הלל עצמו. כל אחד לפני עניינו. 

זו המטרה של תורת הבעש"ט, במיוחד כפי שהיא מוארת בחסידות חב"ד - לפתוח את המוח והלב שלנו ולעבוד את הבורא באהבה. 

לכן העיסוק בתורת החסידות, פנימיות התורה, מהווה טעימה מתורתו של משיח. 

משיח יביא את כל באי עולם, גם את הנכרים, לרצון הזה ואנחנו יכולים לגלות אותו רגע אחד קודם.

זה תלוי בנו - לרצות, לנסות, לעשות מעשים טובים וללמוד יותר תורה, במיוחד הכתבים וההוראות של הרבי מליובאוויטש, ובקרוב כולנו נרקוד עם

משיח נאו!

ח' במנחם-אב תשס"ו