ב"ה יום רביעי, י"ח אלול תשע"ט | 18.09.19
מונולוג של מחנך

החינוך מזווית ראייתו של המחנך: הרב פינסקי מארח מחנך במונולוג אישי מרגש על אברך צעיר שהחל לעסוק בחינוך (חנך לנער)
הרב דוד פינסקי

דבר העורך:

בשבוע זה אנו מפרסמים מונולוג אישי של מחנך שמסיבות מובנות לא נפרסם כאן את שמו - אך בסיפורו האישי שזורות נקודות רבות המעוררות לחשיבה מעמיקה על מהות מקצוע החינוך, תועלתו, ובעיקר על הזכות הגדולה הקיימת לאיש החינוך המשקיע כוחות ומאמצים רבים ונלחם על עיצובו של הדור הבא. נשמח לקבל תגובות והתייחסות שלכם הקוראים. נציין שהכתבה עברה עריכה והגהה לאי אילו שינויים להקל את הקריאה והעברת המסר.

פתיחה:

אינני סופר ואין אני רגיל בכתיבת סיפורי חיים, איש צנוע אנוכי אשר במשך למעלה מחצי יובל שנים עסקתי בחינוך ילדי ישראל לאהבת התורה וליראת שמים.

תמיד פיעמה בי תחושת "הזעקה והמחאה" על כך שרבים הם המדברים והכותבים על החינוך ורבים הם הוגי הדעות, אך ברור לי הדבר כשמש למרות חוסר מקצועיותי כביכול - שמי שלא לימד כיתה ולא התנסה בחינוך כיתה במשך שנה, שנתיים ואף עשור - לא יכול להבין לעומק מהי כיתה - מהו עולמם של הילדים ומהם דרכי ההתמודדות המופלאים ואסטרטגיות הפעולה שכל מורה ומחנך מפתח על מנת להשיג את מטרותיו.

אני מודע לכך שיש המון ביקורת על המורים על חוסר מקצועיותם כביכול לטפל ולהתייחס לבעיות אך אני בא ואומר להיפך: "כנסו לנעליהם - עמדו במקומם יום אחד - ותבינו איך הדברים נראים במוקד ההתרחשות".

ראשית הדרך:

זה התחיל לפני 27 שנה. אברך צעיר אנוכי, נשוי, אב לילד קט – מחפש את עצמו בחיים מאין אביא את הפרנסה בסוף החודש.
ערב אחד, ט"ז ימים לחודש שבט זה היה, אם זכרוני אינו מטעני, מצלצל הטלפון בביתי. על הקו היה הרב י.פ. מנהל הת"ת בעיר מגורי. מכיר אני אותו והוא אותי שכן מתפללים אנו יחד בשבתות בבית הכנסת השכונתי. "ערב טוב" מברכים אנו זה את זה לשלום. תוהה אני לעצמי מה פשרו של טלפון זה? ותוך כדי מחשבה הוא מציע לי לבוא ולמלא מקום בכיתה ה' בתלמוד תורה שלו,עקב כך שהמחנך הקבוע אינו חש בטוב.

אודה על האמת: עוד בהיותי ילד פיתחתי רגש של "רחמים"- על מלמדי ומורי שלעיתים נאלצים לעמוד ב"מלחמה"- ולהורות את כתתנו הלא קלה. ובפרט אם היה מגיע מורה ממלא מקום לכיתה זו בכלל היתה "חגיגה" שאין לתארה במילים עלי דף. כל המסגרות נפרצו, כללי החינוך והמשמעת בטלו, וילד הישר בעיניו יעשה. תמיד התבוננתי בכאב פנימי על אותם מורים ממלאי מקום שכה מתבזים ויוצאים לעיתים מושפלים לאחר שעות של מאבק מתיש ובלתי פוסק.

מחשבות אלו עוררו אותי להחלטה: "אני לחינוך לא הולך". שליחות, עסקים, עבודה ,לימודים-הכול, רק לא חינוך. יש אחרים שיעשו את זה יותר טוב ממני.

המנהל הר' י.פ. היה איש ממולח, כנראה, והצליח להעמידני במצב שלא יכולתי לסרב לו. הסכמתי אבל "רק ליום אחד" וזה ממש "חד פעמי" התניתי בתוקף.

מה עושים? כיתה ה'? מה הם לומדים? במה אעסיק אותם יום שלם? התקשרתי למחנך כתה ה' הרב י.מ. הוא היה מאוד לבבי ונחמד אך "הרגיעני" וכך ואמר: "תראה, זו כיתה קשה, מעט גמרא, מעט חומש, מעט דינים, הרבה משחקים, ממתקים וסיפור מתח". והוסיף: "מדובר על יום אחד. זה יעבור מהר ובשביל אברך כולל כמוך שכר של יום אחד ישכיח את היחס של התלמידים כלפיך". למען האמת, דבריו לא הרגיעו אותי. להיפך, הבנתי שיהיה לי קשה, שעלי למצוא כל הזמן גירויים למשכם ולשכנעם להיות בסדר, ובעיקר לשמור על השקט הכללי בכיתה שלא יתעוררו בעיות יתר.

ובכן, הצטיידתי בספר סיפורים מותח בעל 353 עמודים. חוברת תשבצים ותפזורות. שקית גדולה של וופלים (כמעט שכחתי אותם בבית) ויצאתי בבוקר לכיוון בניין הת"ת מרחב הליכה של 20 דקות מביתי.

שבתי הביתה בשעה 400 אחרי הצהריים עייף מאוד - ופני אינם כתמול שילשום.

מה קרה?איך היה? ספר מעט, הפצירה בי רעייתי.

"אני לחינוך, לכיתה, לבית ספר, לא מתקרב" השבתי לה. היא בחכמתה לא הוסיפה לשאול - עד היום.

אני זוכר כל פרט ממה שקרה באותן 8 שעות שהייתי שם בין כותלי הכיתה ולא יכול לשכוח. רעש, מהומה, מריבות, זריקות  ניירות, חוצפה, לכלוך, חוסר משמעת בולט ועוד כהנה וכהנה תיאורים. יצאתי מושפל פגוע וכאוב מאוד. התחדדה בי אותה תחושה שהמקצוע הזה הוא פשוט לא בשבילי.

העשייה החינוכית ומוסר השכל בצידו.

אך "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום". למרות זאת, ההשגחה העליונה הועידה אותי לכך. אותו מנהל הרב י.פ. הציע לי בסוף שנת הלימודים לקבל על עצמי את החינוך של כיתה ו', "אתה תצליח אותם", אמר."אני? והרי נכשלתי?! אתה שכחת את מה שארע באותו יום מר, זיכרון שהותיר בי צלקת שלא תעלם במהרה" שאלתיו. "אתה תצליח בחינוך, זה נועד עבורך – אל תסרב להצעתי", השיב.

אינני יודע עד היום מדוע נעניתי לבקשתו - האם זה משום תחושת השליחות הפנימית לעשות משהוא באמת בחיי עלי אדמות - משה שיותיר רושם ויטביע את חותמו ורישומו על בני אדם,האם משום קשיי הפרנסה שהחלו להתעורר עם הרחבת המשפחה, אך בפועל במשך 27 שנה רצופות עסקתי בחינוך.

זכורני שבשנת הלימודים הראשונה באחד הימים  נכנסתי לכיתה וראיתי תפוח נגוס מושלך  על הרצפה. נורא חרה לי הדבר: "האם אין פח אשפה בחדר הזה? גם בבית אתם עושים כך? ועוד אימרות מעין אלו. "יוסי" פניתי אל אחד התלמידים השקטים והמנומסים בכיתה:"הרם את התפוח בבקשה וזרוק לפח" ביקשתי ממנו.
"המורה, אבל זה לא אני"-ענה לי.
"אני יודע, ובכל זאת עשה כפי שבקשתי ממך".(סירובו לא מצא חן בעיני)
"אני לא זרקתי. לא ארים את התפוח ולא אזרוק לפח" - ענה לי לקול צחוקם ולעגם של התלמידים.
"אקרא להוריך", "אענישך בחומרה"-  ועוד ועוד ביטויים.
"לא אכפת לי" - ענה יוסי להפתעתי הרבה.
 את הפרשה בחר לסיים אלי הזכור לטוב שקם מכיסאו הרים את התפוח והשליכו לאשפה.
אותו שיעור עבר עלי בסערת הנפש. אך זהו אחד מאותם מקרים הבלתי אפשריים ומהאפיזודות הקורות לעתים.

במבט לאחור: היום במבט לאחור אני חש אהבה עזה וגעגועים לתלמידיי. כיום אותו יוסי הוא עצמו אב לילדים. אברך נעים עם מידות טובות ויראת שמים פנימית. אני פוגשו מדי פעם . שוחחנו רבות בינינו על אותו אירוע, ניתחנו את הדברים, והמסקנה היא שאני טעיתי. יוסי הרגיש בהוראותי אליו זלזול ופגיעה בו ובמעמדו בכיתה. אין אני בא לנתח פה את האירוע בהיבט הפסיכולוגי אלא לדבר על התחושות של האנשים שעקב חוסר בשיקול דעת לעיתים, דברים מגיעים למחוזות לא נדרשים. כיום אני אפילו מתגעגע. אין בלבי כעס וטינה כלפי מי מתלמידי או מבקרי.

האדם העובד בהיי טק והיושב אל מול מסך המחשב, בלחיצת כפתור מתקן את טעותו. לא כן אנשי החינוך. שגיאותיהם נספרות ונמנות אחת לאחת נרשמות בתיק האישי האישי, ומצטברות מהר,אך הצלחותיהם ועמלם הבלתי פוסק לא תמיד עומדים בתחרות זו. הם המורים האלמונים עושים את מלאכתם באמונה,- מלמדים, מחנכים, ואף טועים לפעמים. כמו כל בני אדם.

לסיום אבקש: אם מנהל ת"ת כלשהוא  מחפש ממלא מקום ליום או יומיים ניתן לפנות אלי. יש בידי חומר לימודי ברמות למידה שונות, סיפורים, משחקים, פעילויות. והכל על מנת שלילדים יהיה טוב יותר ונעים... כל זה פרי ניסיון של 27 שנים.

אני מודה לעורך המדור על הבמה שהעמיד לרשותי להעביר את תחושותיי ולעורר זכרונות שמעולם לא דיברתי אליהם והיו חבויים בתוכי בגילוי לב ובכנות כה רבה.

י' בסיון תשס"ו
הגב לכתבה

תגובות
2
1. מתכון להצלחה
אברך יקר, היכולת לעמוד ולבחון את צעדינו בראיה לאחור נראית לאנשים מסויימים כאילו בזבוז זמן או בכיה עם חלב שנשפך.
בפועל לא כך הדבר, שכן מי שבוחן את מעשיו לאחור, יודע להתנצל עליהם (כשצריך) ומתקן את הדרוש תיקון - זהו המתכון להצלחה ולבנייה של עתיד טוב יותר.

מעניין אם אותו יוסייקרא את הטור שלך ויאמר לעצמו:
המורה שעמד לפני אז לפני ... שנים הוא בן אדם, הוא עם רגשות... ומה אני ???
י' בסיון תשס"ו
2. מרתק
י"ב בסיון תשס"ו