ב"ה יום רביעי, י"ח אלול תשע"ט | 18.09.19
דיבורים המושכים את האדם

הרמב"ם מביא את חומרת איסור לשון הרע בשני מקומות: בהלכות דעות ובהלכות טומאת צרעת, ולכאורה הדבר דורש ביאור (פניני תורה)
הרב שנ"ז דייטש, מינסק

הרמב"ם מביא את חומרת איסור לשון הרע בשני מקומות: בהלכות דעות (פ"ז ה"ג) ובהלכות טומאת צרעת (בסופן).

בהלכות טומאת צרעת כותב הרמב"ם: "וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת... אות ופלא היה בישראל כדי להזהירם מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו... ואם עמד ברשעו... משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהיא הליצנות ולשון הרע... וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים בתחילה מרבין בדברי הבאי... ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים... ומתוך כך באין לדבר באלקים וכופרין בעיקר... זו היא שיחת הרשעים... אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה כו'".

והנה הדבר דורש ביאור, שכן לכאורה כל האריכות בענין שיחת הרשעים אין מקומה כאן בהלכות טומאת צרעת, שהרי צרעת באה כתוצאה מחטא לשון הרע דוקא. ואילו כאן מאריך הרמב"ם בחומר ענין שיחת הרשעים, שמתחילים לדבר בדברי הבאי ומתוך כך מגיעים לכפירה, הרי שאין המדובר כאן על חטא לשון הרע אלא על "דברי הבאי". והיה הרמב"ם צריך להביא זאת בהלכות דעות שבהם מדובר על פרטי הדינים של דיבורים האסורים.

ועוד קשה: בהלכות דעות שם מביא הרמב"ם את מאמר חז"ל (מסכת ערכין טו, ב): "כל המספר בלשון הרע כאילו כפר בעיקר", והיינו שחטא לשון הרע מצד עצמו חמור ככפירה. ואילו בהלכות טומאת צרעת כותב הרמב"ם: "ומתוך כך באין לדבר באלקים וכופרין בעיקר", דהיינו שחטא לשון הרע מצד עצמו אינו חמור ככפירה, אלא רק שמביא לידי כפירה.

והנראה לומר, שבלשון הרע ישנם שני ענינים נפרדים:
א. חומרת חטא לשון הרע היא מצד מידותיו הרעות של המספר – קנאה ושנאה וכו',  והנזק שגורם לזולתו בדיבור זה.
ב. לשון הרע הוא דבר רע מצד עצם הדיבור, ואף כאשר הדבר נעשה ללא כוונה, הרי עצם הדיבור האסור מוריד את האדם לדיוטא תחתונה. וזאת מאחר וכוח הדיבור – אף שלכאורה הינו כוח חיצוני בלבד – הרי הוא קשור עם עצם הנפש, עד כדי כך שתוארו של האדם המבדילו משאר הנבראים הוא "מדבר". ומטעם זה, כאשר האדם מדבר לשון הרע, הרי הדיבור האסור מצד עצמו מושך את האדם אל תוך הרע.

והנה בדברי הרמב"ם (בהלכות טומאת צרעת שם) מבואר, שהעונש של נגעים הבא על לשון הרע, אינו מחמת הענין הראשון הנ"ל – מידותיו הרעות של המספר והנזק הנגרם לזולתו, אלא מחמת הדבור עצמו. שכך כתב הרמב"ם בנוגע למרים: "התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהיא גדולה ממנו בשנים וגידלה אותו על ברכיה וסכנה בעצמה להצילו מן הים והיא לא דיברה בגנותו אלא טעת שהשוות אותו לשאר נביאים והוא לא היה מקפיד על כל אלו הדברים וכו' ואע"פ כן מיד נענשה בצרעת".

הרי שלמרים לא היתה ח"ו כל כוונה לפגוע ולהזיק למשה, שהרי היא זו ש"גידלה אותו על ברכיה וסכנה בעצמה להצילו מן הים", ועוד זאת, כדברי הרמב"ם "היא לא דיברה בגנותו אלא טעתה וכו'". וכמו כן מצידו של משה הרי "הוא לא היה מקפיד על כל אלו הדברים". ולמרות זאת מיד נענשה בצרעת. וזאת מאחר ועונש הצרעת בא כתוצאה מעצם הדיבור האסור.

לפי זה ניתן יש לומר, שבכל אחד משני המקומות – בהלכות דעות ובהלכות טומאת צרעת – מדבר הרמב"ם על ענין אחר בחטא לשון הרע:

בהלכות דעות מדבר הרמב"ם על חומרת החטא של לשון הרע, מצד מידותיו הרעות של המספר והנזק הנגרם לחבירו, שכן כל הפרק שם דן בעבירות שבין אדם לחבירו כנקמה ונטירה וכו'. ועל כן מביא הרמב"ם שם את דברי חז"ל בנוגע לחומרת חטא לשון הרע, שהרי הוא כאילו כופר בעיקר וכו'.

ואילו בהלכות טומאת צרעת מדבר הרמב"ם על הענין השני, שעצם הדיבור של לשון הרע מושך את האדם אל תוך הרע ומביא אותו לידי עבירות חמורות. ולכן מאריך שם בענין שיחת הרשעים בכלל, שכן אין המדובר שם על החומר המיוחד של חטא לשון הרע כאיסור פרטי, מצד הנזק לחבירו וכו', אלא על עצם הפגם שפוגם בדיבורו בחטא זה. ועל כן מדבר הרמב"ם על כללות הענין של "שיחת הרשעים", שמתחילים לדבר בדברי הבאי בלבד, שבזה אין שום חטא שבין אדם לחבירו, ואף אין זה שייך למדות רעות. ומ"מ הדיבורים מצד עצמם מושכים את האדם לתכלית הרע, עד כדי כך שמגיעים לידי כפירה בעיקר.
 
מעובד ע"פ לקו"ש חכ"ב פרשת תזריע עמ' 67.

א' באייר תשס"ז
הגב לכתבה

תגובות
1
1. חזק מאוד
יישר כוח למערכת שהשכילה להביא מהפנינים של ידידנו הרה"ג ר' שניאור שיחי'
ב' באייר תשס"ז