ב"ה יום שני, כ" חשוון תשפ" | 18.11.19
בגדר חיוב לחם משנה

האם דין 'לחם משנה' הוא רק באחיזה בברכה או גם בבציעה? פלפול וחקירה בדברי הרמב"ם * רעיון מעובד בנגלה משיחותיו של הרבי לפרשת השבוע
הרב שנ"ז דייטש, מינסק

"ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העמר לאחד ויבאו כל נשיאי העדה ויגידו למשה" (טז, כב)

מפסוק זה לומדת הגמרא (שבת קיז, ב) שיש לבצוע בשבת על שתי ככרות שלימות: "אמר רבי אבא בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות דכתיב 'לחם משנה'. אמר רב אשי חזינא לי' לרב כהנא דנקט תרתי ובצע חדא, אמר 'לקטו' כתיב". והיינו שהאחיזה בלבד צריכה להיות בלחם משנה, אך לא הבציעה.

הרמב"ם הביא בספרו דין זה בנוגע ללחם משנה פעמיים – בהלכות ברכות ובהלכות שבת: בהלכות ברכות (פ"ז ה"ד) כתב: "בשבתות ובימים טובים חייב לבצוע על שתי ככרות נוטל שתיהן בידו ובוצע אחת מהן". ואילו בהלכות שבת (פ"ל ה"ט) כתב בקיצור: "וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין ולבצוע על שתי ככרות וכן בימים טובים". ולא פירט כאן שבוצע רק אחת מהן.

לכאורה נראה היה לומר שבשני המקומות נאמר אותו הדין, וקיצר הרמב"ם בלשונו בהלכות שבת כיון שסמך על מה שכתב לפני כן בהלכות ברכות, ולכן לא פירט בהלכות שבת שיש לבצוע רק ככר אחד. אך ניתן לומר, שישנם שני גדרים שונים בחיוב לחם משנה, ובכל אחת משתי ההלכות התכוון הרמב"ם לגדר אחר.

כי הנה בגדר חיוב לחם משנה ניתן לפרש בשני אופנים:

א. ניתן לומר שחיוב לחם משנה הוא דין בסעודת שבת, שגדר הסעודה הוא כאשר היא נקבעת על הפת, וכיוון שסעודת שבת היא סעודה חשובה לכן חייבים לקבוע אותה על לחם משנה.

ב. ניתן לומר שחיוב לחם משנה הוא דין בבציעת הפת: מהלכות בציעת הפת הוא שבכל יום יש לברך ולבצוע על פת שלימה, וביום השבת – מפאת חשיבותו על פני שאר הימים, נוסף דין חדש בבציעת הפת, שפת שלימה ביום זה היא לחם משנה.

הנפקא מינה להלכה בין שני האופנים היא: לפי האופן השני שלחם משנה הוא דין בבציעת הפת, הרי הוא נוגע לשעת הברכה ובציעת הפת בלבד. אך לפי האופן הראשון שלחם משנה הוא דין בסעודת שבת – משום חשיבות הסעודה, אם כן הענין נוגע לסעודה כולה, ולכן צריך שיהיו שני הלחמים על השולחן במשך הסעודה, וכמו כן מצוה מן המובחר היא לאכול משניהם, וכדעת כמה מהראשונים (ראה שטמ"ק לברכות לט, ב ועוד) שפירשו את המימרא "חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת" דהיינו לבצוע משתיהן. שכן מצד חשיבות הסעודה יש לבצוע בה על שני ככרות.  

ולפי זה יש לומר שהרמב"ם, שהביא את דין לחם משנה הן בהלכות ברכות והן בהלכות שבת, לשיטתו שני הגדרים קיימים בחיוב לחם משנה – האחד נובע מדין בציעת הפת והשני מדין סעודת שבת.

וחלוקת ההלכות לפי זה ברמב"ם כך היא: בהלכות ברכות הביא את הדין של לחם משנה כהמשך לדיני בציעת הפת. בתחילה כתב: "מצוה מן המובחר לבצוע על כיכר שלימה, אם היתה שם שלימה של שעורים ופרוסה של חטים מניח שלימה בתוך פרוסה ובוצע משתיהן כדי שיבצע מחטים ומשלימה". ובהמשך לזה הוסיף: "בשבתות ובימים טובים חייב לבצוע על שתי ככרות, נוטל שתיהן בידו ובוצע אחת מהן". דהיינו שמדיני בציעת הפת חייב הוא בשבתות ובימים טובים לבצוע על שתי ככרות.

ואילו בהלכות שבת מחדש הרמב"ם דין נוסף בלחם משנה, שחיובו הוא משום חשיבות הסעודה, וכדיוק לשונו: "חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת... וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין ולבצוע על שתי ככרות". מצד דיני סעודת שבת עליו לקבוע את סעודתו על יין ולבצוע על שתי ככרות.

עפ"ז מדויק ומובן למה לא הוסיף הרמב"ם בהלכות שבת את הדין שבוצע רק על ככר אחת, וכמו שכתב בהלכות ברכות. שכן מצד דין קביעת סעודה אכן יש לומר שמצוה מן המובחר היא לבצוע משניהם. ורק בהלכות ברכות שבהן עוסק הרמב"ם בדיני בציעת הפת כתב שהחיוב נוגע רק לשעת הברכה ובציעת הפת.

מעובד ע"פ לקו"ש חל"ו פרשת בשלח עמ' 77-81.

י"ג בשבט תשס"ז